שיעור שבועי - הרב יצחק לאווי

א) ויקהל משה את כל עדת בני ישראל. בעמדנו במקום שזקוק להרבה יישוב הדעת, עלינו לעמוד על טיבו של ‘ויקהל’ זה.

[ראה חלק ראשון של השיעור בשיעור הקודם] דף מקורות לזוהר ומפרשים א) כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כופר נפשו.. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ענין זה צריך פיתוח, כי מהו הנגף בפקודי בני ישראל וכיצד מציל מצות מחצית השקל מן הנגף. וראה בזוהר תחילת הפרשה קטע קצר על זה. ועניינו כי כל מגפה צרה ודין נובעת מן הצמצום וההגבלה. כאשר אמרו אין הברכה שורה אלא על דבר הסמוי מן העין. וכל דבר שבמנין מכיון שמוגבל ומצומצם הרי קללה שורה עליו. כי ספירה הוא תנועה של דין וצמצום וממילא גורם לשאר מיני כעס ודין וצמצום. ב) הפתרון לזה הוא נתינת כופר. ואין כופר זה איזה דבר צדדי שמצוות הצדקה יכפר על מציאות הנגף. גם אין עניינו לעשות איזה טקיר כאילו סופרים את השקלים ולא את האנשים כי אי אפשר לרמות את העולם. אבל עניינו להפך את עצם המעשה של המנין מפעולה של צמצום וכיווץ אל פעולה של הרחבה והשפעה. כך סדר הדבר מי שסופר את כספו הרי הוא מכניס בו קללה וצרות עין מאחר והוא מנוי אצלו. אבל אם הוא מוציא את כספו לצדקה ונותן, הרי הוא עושה בזה פעולה של חסד והשפעה ולא פעולה של מספר ודין. הפיכת המנין ל’נתינה’ של מחצית השקל גורם שלא ישרה המנין אווירה של צמצום אלא אדרבה אווירה של פתיחות. ג) לפיכך ‘העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט’. כי ישנם שני סוגי צדקה, יש צדקה הנובעת מן החסר. העני צריך כסף והעשיר צריך להשלים אותו. זה וודאי תלוי הוא לפי עושרו ירבה כדי להשלים את החור ולפי עניו ימעיט שאינו יכול להשלים את מחסור העני. אבל מחצית השקל הוא פעולה של נתינה טהורה הוא אינו נובע מתוך המציאות של חסרון אלא אדרבה מתוך מציאות של הטבה והשפעה. והשפעה זו אין בו נפקא מינא והסתכלות איך הוא משלים את החור. ועל דרך דברי הרמב”ם ‘הכל לפי רוב המעשה’. שעדיף לתת פרוטה הרבה פעמים מאשר מאה דולר בפעם אחת כי הראשון פותח יותר את נתיבי החסד בנפש ובעולם. וכך המתנות לאביונים של פורים שונים מצדקה של כל השנה שהוא לפי הצורך אבל פורים כל הפושט יד כי עיקרו השפעה והטבה בלי סוף. וכך צריך לזכור לתת צדקה לפני התפלה ודווקא פרוטה מעט כדי לפתוח את הלב. ד) לפי שבימים אלה החל הנגף מתפשט עלינו לזכור שיש דרך להינצל הימנו. גם אם המציאות החיצונית אינה נתונה בידינו ועלינו לעשות בה את הנצרך לפי הענין. הרי הכלל ‘לך עמי בא בחדרך’, שהוא כלל ההתבודדות, אומר שיש להיכנס פנימה ולראות לשמור על הלב שלנו. כי יש נזק פנימי מן הנגף כמו שיש נזק חיצוני. והנזק הפנימי צריך לשמור עליו מכל משמר, ‘מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים’. צריך לשמור את עצמנו מ’בשעת רעב עיניהם של הבריות צרות אלה באלה’. (הרבי מקאצק אמר פעם בשעת צרה שהוא אינו מפחד מן הצרה כמו שהוא מפחד מן הרשעות שזה יביא בציבור). ולכן אם תחת לחשוב על עצמך בלבד ולהיות בתנועה של דין ולקיחה לעצמך תחשוב על הזולת לפחות גם כן, הרי זהו הפעולה של מחצית השקל המבטלת את המגיפה. וכשם שנישמר מן המגיפה בלב כך נזכה להישמר ממנו בכל אברינו ויתקיים הכתוב ‘בורא רפואות’ שאנחנו מברכים כל יום על היווצרות רפואות חדשות, שהעולם מתחדש כל עת ושפע שופע כל יום לברוא רפואה. ה) רבי יוסי ורבי חייא הוי אזלי באורחא. הקטע הזה לא ברורה שייכותו לפרשת כי תשא, ולפי דעת הרמ”ק הוא שייך אל המשך הינוקא של פרשת בלק. כי השגת דברי תורה פנימיים אינה תלויה בישיבה ללמוד על הסדר כפי שאפשר להשיג כך את פשטות התורה. מי שרוצה להבין פשט הפרשה יכול להתיישב כל שבוע באותה הפרשה ולהבין אותו. אבל מי שרוצה להשיג סודות המציאות גם אם ישב עצמו ללמוד ספרים העוסקים בכך לא בכך תושג לו אלא לפעמים בעת רצון מבלי התכווננות ולפי מצבים עדינים של העולם והנפש ידע פתאום דברים המשנים את ההסתכלות על הכל. לכך חלקים עמוקים של הזוהר מסופרים בדרך. ובזה יש גם רמז שאלה הם הסודות הנרכשים על הדרך כמו אגב אורחא, מבלי התכוונות כי הם דברים רחבים ומופשטים שהשגתם תלויה בזה שאדם מסתובב שנים רבות עם שאלה אחת עד שהתורה נפתחת לו מכמה צדדים לפי דרכו. ו) חשכה להם הלילה וישבו, ויהי בבוקר התנוצצה עלות השחר התחילו ללכת. פתח ר’ חייא ואמר בזה השעה קמים בני מדינות המזרח ועובדים את השמש. כי כמה עובדי אלילים עובדים את השמש. אבל אלה מיוחדים שאינם עובדים אותו בתוקפו כאשר השמש יוצאת בגבורתו אלא דווקא ‘כוותיקין’ בשעת התחלת התנוצצותו. והם אומרים שהאור הזה של טרם הבוקר יש בו אלהות מיוחדת והם קוראים לו אלהא דמרגלא דנהיר. הסתכלות זו של ר’ חייא מפליאה. כאשר היו עוסקים בתורה לפי האור שהזדמן להם באותו שעה הרי שעת הארת השחר קראה לו להסתכל באותיות התורה השייכים לרגע זו ממש. ובמה בחר לעסוק, בעובדי אלילים העושים את עבודתם בשעה זאת. היה בהסתכלות הזו של עבודה זרה משהו מספיק לר’ חייא להתעורר בו. (לפ”ד המפרשים אינו ברור לאיזה כת של עבודה זרה ר’ חייא מתכוון אבל עכ”פ נכון הוא שבני המזרח היו הרבה מהם עובדים לשמש והיה להם דרכים רבים בזה ומסתמא שמע ר’ חייא על קבוצה כזאת). ז) המשיך ר’ חייא והסביר את עצמו מזה ואמר, אל תחשבו שהעבודה הזו שלהם לחינם הוא. אלא זו חכמה עתיקה המקובלת להם. כי באמת בטרם יוצאה השמש יוצא הממונה עליו, ועליו רשומים אותיות שם קדוש. (ביאר הרמ”ק שהוא שם מ”ב של מעשה בראשית. עניינו הוא גבורת היצירה הבוקעת את החושך וזה נקרא בוקע חלוני רקיע) ובכח הארת אותיות אלה מאירה עלות השחר והארה זו ניכרת בתוך התנוצצות החמה לפנות בוקר. והממונה הזה אכן ממונה גם על זהב ומרגליות ולפיכך קוראים לו אלהא דמרגלא דנהיר. אלא שהם טיפשים חושבים שהוא האלוה אינם יודעים שאינו אלא ממונה ושם מ”ב. ח) מאמר זה של ר’ חייא מפליא בחידושו, שהוא אומר שיש ללמוד מן העבודה זרה להבין ולהורות בסודות הבריאה. כי כל הטעות שלהם אינו אלא בזיהוי האור שהם רואים כאלוה

א) כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כופר נפשו.. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ענין זה צריך פיתוח, כי מהו הנגף בפקודי בני ישראל וכיצד מציל מצות מחצית השקל מן הנגף. וראה בזוהר תחילת הפרשה קטע קצר על זה. ועניינו כי כל מגפה צרה ודין נובעת מן הצמצום וההגבלה. כאשר אמרו אין הברכה שורה אלא על דבר הסמוי מן העין. וכל דבר שבמנין מכיון שמוגבל ומצומצם הרי קללה שורה עליו. כי ספירה הוא תנועה של דין וצמצום וממילא גורם לשאר מיני כעס ודין וצמצום. ב) הפתרון לזה הוא נתינת כופר. ואין כופר זה איזה דבר צדדי שמצוות הצדקה יכפר על מציאות הנגף. גם אין עניינו לעשות איזה טקיר כאילו סופרים את השקלים ולא את האנשים כי אי אפשר לרמות את העולם. אבל עניינו להפך את עצם המעשה של המנין מפעולה של צמצום וכיווץ אל פעולה של הרחבה והשפעה. כך סדר הדבר מי שסופר את כספו הרי הוא מכניס בו קללה וצרות עין מאחר והוא מנוי אצלו. אבל אם הוא מוציא את כספו לצדקה ונותן, הרי הוא עושה בזה פעולה של חסד והשפעה ולא פעולה של מספר ודין. הפיכת המנין ל’נתינה’ של מחצית השקל גורם שלא ישרה המנין אווירה של צמצום אלא אדרבה אווירה של פתיחות. ג) לפיכך ‘העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט’. כי ישנם שני סוגי צדקה, יש צדקה הנובעת מן החסר. העני צריך כסף והעשיר צריך להשלים אותו. זה וודאי תלוי הוא לפי עושרו ירבה כדי להשלים את החור ולפי עניו ימעיט שאינו יכול להשלים את מחסור העני. אבל מחצית השקל הוא פעולה של נתינה טהורה הוא אינו נובע מתוך המציאות של חסרון אלא אדרבה מתוך מציאות של הטבה והשפעה. והשפעה זו אין בו נפקא מינא והסתכלות איך הוא משלים את החור. ועל דרך דברי הרמב”ם ‘הכל לפי רוב המעשה’. שעדיף לתת פרוטה הרבה פעמים מאשר מאה דולר בפעם אחת כי הראשון פותח יותר את נתיבי החסד בנפש ובעולם. וכך המתנות לאביונים של פורים שונים מצדקה של כל השנה שהוא לפי הצורך אבל פורים כל הפושט יד כי עיקרו השפעה והטבה בלי סוף. וכך צריך לזכור לתת צדקה לפני התפלה ודווקא פרוטה מעט כדי לפתוח את הלב. ד) לפי שבימים אלה החל הנגף מתפשט עלינו לזכור שיש דרך להינצל הימנו. גם אם המציאות החיצונית אינה נתונה בידינו ועלינו לעשות בה את הנצרך לפי הענין. הרי הכלל ‘לך עמי בא בחדרך’, שהוא כלל ההתבודדות, אומר שיש להיכנס פנימה ולראות לשמור על הלב שלנו. כי יש נזק פנימי מן הנגף כמו שיש נזק חיצוני. והנזק הפנימי צריך לשמור עליו מכל משמר, ‘מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים’. צריך לשמור את עצמנו מ’בשעת רעב עיניהם של הבריות צרות אלה באלה’. (הרבי מקאצק אמר פעם בשעת צרה שהוא אינו מפחד מן הצרה כמו שהוא מפחד מן הרשעות שזה יביא בציבור). ולכן אם תחת לחשוב על עצמך בלבד ולהיות בתנועה של דין ולקיחה לעצמך תחשוב על הזולת לפחות גם כן, הרי זהו הפעולה של מחצית השקל המבטלת את המגיפה. וכשם שנישמר מן המגיפה בלב כך נזכה להישמר ממנו בכל אברינו ויתקיים הכתוב ‘בורא רפואות’ שאנחנו מברכים כל יום על היווצרות רפואות חדשות, שהעולם מתחדש כל עת ושפע שופע כל יום לברוא רפואה. ראה המשך הזוהר ודפי מקורות בשיעור הבא

השיעור הוקדש על ידי אבי מורי שליט”א לעילוי נשמת ר’ שמעון יצחק בן ר’ יקותיאל צבי – יארצייט י”ד אדר. דף מקורות לזוהר ומפרשים א) ואתה תצוה. ואתה הקרב אליך. ואתה תדבר אל כל חכמי לב. ואתה קח לך בשמים ראש. [וכן עוד אחד שלא נזכר בזוהר, להלן לא יג ואתה דבר אל בני ישראל אך את שבתותי וגו’] ריבוי הפניות הישירות הללו אל הגוף השני של משה אומרים לנו משהו. ידועה ההערה שלא נזכרה שמו של משה בפרשת תצוה, אך זו הערה משנית אל הדגשה זו של ואתה. שנראה כמו שבמקום לדבר בשפה אובייקטיבית בגוף שלישי נתוספה כאן הדגשה בגוף שני לומר ואתה במקום הסדר הרגיל וידבר אל משה צו וכו’. הדגשה זו קוראת לנו למשש במילים הללו איזה טעם אפשר לנו לטעום בהם. ב) לפי הקשר הפרשיות הרי נאמרו כאן פרשיות ארוכות של מצוות כלליות שהם דרשות כלליים לכל ישראל, שכולם יקחו לי תרומה ויעשו לי מקדש, אלה הם אמירות מאד פומביות וכלליות, אפשר המצוות הכי פומביות שישנם, בנין המשכן וההתנדבות אליה. והם חלים על כל פרט ופרט מן הכלל הגדול. אך אחר הדרשה הגדולה שיתרמו כולם אל המשכן כמו פונה ה’ אל משה לבדו ואומר לו בלחישה ‘ואתה’, בשבילך יש לי תפקיד אחר, לך יש שמיעה אחרת כאן שהוא לא מה ששמעו כולם, ואתה תצוה, ואתה הקרב אליך, ואתה תדבר. אלה הם מצוות פרטית עבורך בלבד מפה לאוזן. עלינו להצטופף לתוך אינטימיות זו ולשמוע מה יש ב’ואתה’ זה. ג) אמר ר’ חייא, כלא ברזא עילאה איהו, לאכללא שכינתא בהדיה. הסתכל ר’ חייא במילון הגדול של הזוהר המתרגם את כל התורה כולה לשמותיו של הקב”ה. וראה שם כי מילת ‘אתה’ רומזת תמיד אל השכינה היא מידת המלכות דאצילות. פירש כי מה שהודגשה כאן ‘ואתה’, הוא לומר שיש לכלול את השכינה הזאת בתוך כל העשיות הללו, ולא יעשה אותם משה התחתון לבדו, או אף הבחינה העליונה הנרמזת במשה, אלא צריך לכלול כאן את השכינה. ד) תרגום מילוני זה עלינו לטעום אותו. כי כל מצווה ומצווה יש לו שומע ומשמיע. ה’ מדבר ומצווה והאדם המצווה שומע. כלומר יש דובר, ויש ‘אתה’ הנוכח השומע ומקבל את הדיבור. ההימצאות במקום כזה של ‘ואתה’ המסוגל להיות זה שאליו הדיבור פונה, לא דבר ריק הוא. הלא כל שיחה שבעולם צריכה הוא להיות בין שני גופים המתאימים באפשרותם להיות שומע ומשמיע. כהלכה צריך שיכוונו שומע ומשמיע. צריכים שיהיו מכוונים בשפתם ובמדרגתם במידת מה שיתאפשר הדיבור כלל. בין החכם והעשיר הגדול ובין העני הטיפש הגדול לא ייתכן דיבור כי האני של שניהם אינו מכוון ואינם יכולים לעמוד במקום כזה לדבר ביניהם. קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאין באמת נברא בעולם שמסוגל להיות ה’אתה’ שאליו פונה דבר ה’. זה בלתי אפשרי במציאות ואילו יתעקש ה’ לדבר אל האדם הרי יתבטל האדם ממציאותו. ה) בטרם כל קבלת התורה והמצווה, עלינו להצטופף ולהתקרב להיות ‘אתה’ כזה שאליו מדבר ה’, שהוא סוג של אתה שונה מכל אתה הנמצא בעולם. אך הצטופפות זו בלתי אפשרית. כך כתוב ‘ויתיצבו בתחתית ההר’. נעמדו בני ישראל בעמידה כזו שהם יכולים להיות המקבלים של מעמד ההר, בתחתית ההר. ועל כך דרש רב אבדימי, מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית. כלומר התייצבות כזו להיות השומע את התורה, היא כמו הר שלם הנופל על האדם ומפוררו לפירורים קטנים כשעיר הנופל מן העזאזאל. אין באמת יכולת באדם להתייצב בתחתית ההר. ואם קרה כדבר הזה בסיני ממילא התבטלו נפשותיהם רצונותיהם בכלל, כפה עליהם את ההר, על כל דיבור פרחה נשמתם. ו) שאלו התוספות הלא כבר אמרו נעשה ונשמע ולמה צריך לכפות עליהם. וענו שמא יהיו חוזרים כשראו את האש הגדולה. ודבריהם פלואים לולא הבנה זו. האש הגדולה הוא כמאמר הפסוק כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש ויחי. אי אפשר לבשר לשמוע קול אלהים מתוך האש ולחיות. בשר ודם שחושב שיכול לומר נעשה ונשמע שיהיה האני שלו מקבל את התורה מרצון זה אפשרי רק נעשה טרם לנשמע, טרם שמעו וחשו את האש הגדולה אפשר לאדם לדמות שהוא המקבל. אך ברגע שהופיעה האש הגדולה ממילא חזרו בהם כלומר התבטל בכלל האפשרות שיהיה שומע כאן. ועל כך אמרו ישראל בפירוש למשה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות. הוצרכו להחליף את ‘ואתה’ ב’משה’, שיהיה להם למתורגמן לתרגם הכל לגוף שלישי ואז לא ימותו. (והנה ‘ואתה’ תצוה תנועה היפכית לזה, כאשר נראה). ז) מצב הזה שבצידו הטוב הוא כניעת כל מציאות הנפש והרצון להיות תחת ההר, הוא עצמו הוא בצידו השני ‘ויסעו מהר ה’ כתינוק הבורח מבית הספר’. כל הפריקות עול שבעולם, שהן הן מודעה רבה לאורייתא, אינו אלא אותו מציאות של הנפש האומר אי אפשר לעמוד תחת ההר פן נמות, ממילא הוא בורח. אין בין הבורח מהר ה’ לבין המתייצב תחתו בכפיה אלא תגובה שונה לאותו דבר. כל הפריקות עול שבעולם הוא החזרה מתוך האש הגדולה של מתן תורה ופריחת נשמתם. ח) רצונו של מקום שיהיה הכל ‘מתוך בני ישראל’. שיהיו הם הרוצים הם המקבלים עליהם, שיהיה שומע ומשמיע. בהכרח שהדבר אפשרי ולא יתבטלו הכלים מקיומם. סוד זה הוא סוד השכינה שהיא ‘ואתה’. כלומר כל זה אפשרי רק כאשר הקב”ה מדבר אל בני ישראל אינו מדבר בעצם אליהם אלא אל השכינה. ומהו השכינה. השכינה הוא מציאות זאת עצמו שרצה הקב”ה שיהיה אתה ולא הוא ושמו בלבד, ואל רצון זה הוא מדבר כאשר הוא מצווה את בני ישראל ואת משה. במילים אחרות הקבלה מרצון אינו אפשרי לאדם אבל היא אפשרית לשכינה שזו כל מציאותה והנמען של הדיבור הוא השכינה עצמה. ט) הדור קבלוה בימי אחשורש מאהבת הנס, אהבה זו נתפרש טיבה ברמב”ן שהוא הקל וחומר אם מעבדות לחרות אומרים שירה ממות לחיים לא כל שכן. פירוש כל הקבלה של פסח יציאת מצרים ומתן תורה היה ממקום של עבדות, שהוציאנו ה’ לחרות ונ

נתנדב על ידי ידידי החשוב שליט”א לרגל השמחה במעונו בלידת הבת יה”ר שיזכה לגדלה לתורה ולחופה ולמעשים טובים מתוך הרחבת הדעת דף מקורות לזוהר ומפרשים שלמדנו א) יש פרשיות שניכר מתוך סגנונם ומקומם שהם חשובות, ומבינים אנחנו למה הם מעולות. כמו פרשת בראשית, או פרשת מתן תורה. יש פרשיות שעניינם יותר פשוט לפי מקומם וסגנונם, ומבינים אנחנו את זה, כמו פרשיות סדר תולדות וכדומה. ויש פרשיות שניכר מתוך סגנונם ומקומם ואריכותם שהם חשובות מאד, אבל מתפלאים אנחנו במה הם חשובות ומה תוכנם שעושה אותם כל כך חשוב. כזה הוא פרשיות נדבת המשכן ובנינו שמתחילים אנחנו ללמוד בפרשת תרומה. ב) פעמים רבות מדייקים דיוקים בפסוקים שאינם דיוקים באמת ואינם באים להבין לשונות הפסוקים עצמם, אבל הם הדרך לבטא את השאלה על התוכן בשפה פנים-תורנית. תחת לשאול ‘מה ענין נדבת תרומה המשכן’, כלומר לשאול ניכר הוא שיש כאן איזה ענין ואין אנו יודעים מהו. שואלים ‘מהו לשון ויקחו לי תרומה, היה צריך לומר ויתנו לי תרומה’. או, מהו כפל הלשון ויקחו לי תרומה, תקחו את תרומתי, וזאת התרומה. כמו כן מדרשים רבים שעושים סתירה בין שני פסוקים או שואלים שאלות אין מתכוונים רק להבנת הדיוק הלשוני אלא זה שפה לדבר על עצם התוכן ורבים טועים לחשוב שהכוונה כפשוטו ואינו אלא לבוש לרעיון עצמו. ג) פתח ר’ חייא ‘כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו’. פסוק זה יש בו זרות מסוימת בסדר המבנה שלו. וזרות זו הוא בעצמו הזרות הנמצאת בלשון ‘ויקחו לי תרומה’. כי סדר לשון הקודש להקדים את הפועל, אחרי זה הסוביקט, ואחרי זה האוביקט. כדוגמא ‘ויעש (פועל) בצלאל (סוביקט) את המשכן (אוביקט). ואילו בפסוק זה שלפי פשוטו פירושו שה’ בחר ביעקב, הקדים האוביקט לפועל ולסוביקט. באופן שהוא נקרא בצורה אניגמטית, ואפשר לפרש אותו שלא יה בחר ביעקב, אלא יעקב הוא הסוביקט שבחר לו יה. ד) כפילות זו בין הפשט הנגלה בפסוק כפירוש כל הפשטנים, לבין מה שאפשר לראות מתוך המבנה הזר בפסוק, בעצמו רומזת אל שורש נעלם. באמת נכון שה’ רצה ובחר בישראל. והוא גם נכון שישראל רצו ובחרו בה’. כלומר יש פה חלק נעלם וחלק נגלה. לפי הנגלה מן הפסוק ה’ הוא הבוחר ולפי הנעלם ישראל הם הבוחרים. כך הוא באמת בכל תרומת ה’ שהוא שורש המשכן וצורת העבודה כולה. ופה הדברים הפוכים. לפי הנגלה ישראל הם התורמים. אבל מתוך התבוננות בזרות לשון ויקחו לי אפשר ללמוד שה’ הוא הלוקח תרומה, התרומה הוא מצדו והוא לוקח לו. או אנחנו לוקחים לו. כפילות זו הוא בעצמו יחוד סוד השראת השכינה במשכן. מעשה ידינו הם מקדש ה’ כוננו ידיך. ואין לפרש בו חילוק בין הנגלה לבין הנעלם כי כל חילוק כזה יהרוס את השראת השכינה במעשי ידינו. ה) פתח ר’ שמעון ‘מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות’. פסוק זה בציורו הפשוט מתאר את הדוד שיודע כי רעייתו מגיעה, והוא משקיף מביתו ורואה מרחוק דמות צורה מתקרבת. והנה בהתחלה אינו יכול לזהות שזו היא בכלל, אבל יודע שהיא באה, והיא נשקפת לו כמו השחר, כמו הער בסוף הלילה ומתחיל לראות התנוצצות האור בעלות השחר. והוא איננו יודע עוד בבירור אם זו החמה, ייתכן שזו אור הלבנה העולה לפעמים (כמו שנזכר במשנה פעם אחת טעו באור הלבנה והוציאו תמיד לבית השריפה), מכל מקום גם הניצוץ הזה יפה עד למאה, יפה כלבנה. מתקרבת הרעיה יותר, והוא אומר זו היא, ברה כמה. כמו הדוגמה שאחר כמה דקות כבר אפשר לראות את השמש ומתברר שזו לא אור הלבנה אלא אור החמה וודאי בכל בהירותה. והנה הרעיה מתקרבת לו יותר עד שהוא רואה אותה והיא עומדת בפניו במלא קומתה והנה היא איומה כנדגלות. ו) ככל החזיון הזה הוא בדקות הרוחניות, וכולו נרמז בשתי מילים ‘מי זאת’. מי הוא הנקודה הראשונה, הנקראת עולם הנעלם הבינה, דקיימא לשאלה. רשאית התנוצצות השאלה ‘מי ברא אלה’. כאשר עוד לא ראית את השכינה ואינך מכיר אותה אבל התעורר בלב כמו ראשית התנוצצות הבוקר ושואל מי. זאת הוא סוף המעשה, כמי שמראה באצבע זאת, כאשר כבר היא איומה כנדגלות. זה נקרא מידת המלכות, עולם הנגלה, זאת היתה לי כי פקדיך נצרתי, וזאת הברכה, כאשר כבר נתגלה הכל בבירור במלוא הקומה, וזאת התרומה. ז) שתי הבחינות האלה ‘מי זאת’, נודעים גם בשם רחל ולאה. רחל היא זאת, עלמא דאתגליא. לאה היא מי, עלמא דאתכסיא. אומר ר’ שמעון יעקב אבינו בלבד ידע ליחד שתי אחיות אלה. אבל על שאר בני עלמא נאמר ואשה אל אחותה לא תקח לצרור. פירוש זה הוא כפי הפירוש הקבלי לכל איסורי עריות קרובים שהם אסורים בגלל שהם רוצים ללכת גבוה מדי, לא בגלל שהם רוצים ללכת נמוך מדי. יעקב אבינו היה בעצמו השחר שהוא היודע לחבר מי וזאת. כלומר אצל יעקב אבינו לא היה הבדל כלל בין הסיפור שאומר ה’ בחר בנו ובין הסיפור שאומר אנחנו בחרנו בה’. שניהם היו שקופים אצלו כביטויים של אותו דבר. ואפילו לא משהו שצריך לערוך בו סדר קדימה ואיחור כמו קודם בחר הוא בנו ואז בחרנו אנחנו בו או תחילה באונס כפה עליהם הר כגיגית וסופו ברצון נעשה ונשמע או באתערותא דלתתא אתער דלעילא או אנחנו בוחרים בעבודה וה’ נותן לנו שכר. שניהם היו אחד ממש אצלו ולפיכך נשא שתי אחיות אלה. ח) אבל שאר בני העולם, אין כדאי להם לנסות לעשות חיבור זה כאשר אינם יודעים את משמעותו העמוקה. כי החיבור הנעשה שלא בזמנו נעשה לא חיבור אלא פירוד. דהיינו כמו כל שלום שרוצים לקפוץ אליו מבלי עמידה על כל הצדדים כראוי אינו שלום אלא כניעה גמורה של צד אחד (וייתכן שעיקר איסור שתי אחיות בפשטות לשלול רצון כזה של שלום בלתי ריאלי כי בפועל יהיו צרות זו לזו אפילו שהן אחיות). וזה וודאי אין הכוונה שננקוט צד אחד לגמרי כמו לתלות הכל בבחירת התחתונים או להיפך לבטל את בחירת התחתון ולתלות הכל ברצון העליון כי כל סוד הבריאה היה שיתקיימו שניהם כאחד. אומר ר’ שמעון אפילו י

דף מקורות לזוהר א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. מתרגם ואילין דיניא די תסדר קדמיהון. המילה משפט יכול להיות הדין ויכול להיות גם העונש או פסק גמר הדין. הזוהר מבין במילה דינים שהתרגום מתרגם שאפשר לפרש את המשפטים כאן גם במובן של עונשים, דהיינו הפסק דין או הגמר דין. עלינו להתבונן עוד במילה הזו משפט ולהבין מאיפה היא מגיעה ולאן היא הולכת. ב) ר’ שמעון דורש כי מהו המשפט והעונש הזה, אילין אינון סידורא דגלגולא דינין דנשמתא. סוד הגלגול הוחזק אצל המקובלים הקדמונים לסוד גדול, ועלינו להבין את הסוד שבו שאינו ידיעה בעלמא שנשמות מתגלגלות בעולם כי זה אינו סוד, וגם אינו נצרך לעבודת ה’ אלא אולי להצדקת משפט ה’ (כאשר כתב רמב”ן בפירושו לאיוב). אבל יש בידיעה זו ידיעה חשובה כמו כל ידיעות החכמה שהם הופכות את צורת האדם וסדר עבודתו להיות מיודעי מדע חכמי לב המבינים מה הם מאין הם באים ולאן הם הולכים. כשם שידיעת הספירות הוא ידיעה עליונה במציאות ה’ כך ידיעת מהות הנשמה והתורה הוא ידיעה עליונה בעניינים אלה וכך ידיעת הגלגול הוא ידיעה עליונה בכל סדר העבודה והמשפט שהוא מעיקרי הנושאים הצריכים הבנה והוא מסוג ההבנה שצריך להיות אליה חכם לב לעמוד על עניינה. הוא הבנת הדין השייך לנשמה עצמה ולא למעשיה בלבד. (ולא נוכל לכלול כאן כל הנדרש להבנה זו וראה במראי מקומות שנסמנו במקורות ועוד בשער הגלגולים של האריז”ל כולו בעיקר בהקדמות ראשונות שבו העוסקים במהות הענין אבל נטעם לפי דרכנו בפרשה) ג) אחת השאלות הרווחות בתחילת משפטים שאינם שאלות כלל הוא המשך פרשת המשפטים למעמד הגדול של מתן תורה. אך עוד יש בהמשכה זו מה להבין בה. אומר תפארת החנוכי שיש מאמרות, ויש דיברות, ויש משפטים. והם מדרגות שונות של התגלות והתפרטות אותם הדברים (דהיינו הע”ס). ואפשר לראות שכל משפטי פרשת משפטים הם הרחבות פרטים ועניינים שבעשרת הדברות (ונתבאר גם בחלק הפשט). ולדוגמא כל משפטי הגניבה ותשלומי כפל וארבעה וחמישה והבא במחתרת וכו’ הם פירוטים של לא תגנוב. וכל משפטי הרוצח בשגגה והחובל הם פירוטים של לא תרצח. דהיינו הם מביאים את האור של עשרת הדברות לשאלות מעשיות הנופלות בהם ותיקוני קלקולים שייתכנו בהם. ד) הדבר המאפיין את כל המשפטים ביחס אל הדיברות הוא שאינם מצוות כלליות המוסרות את הדיבור אלא הם עוסקים במצבים של דיעבד אחר שנוצר קלקול ועוסקים בדרכים השונות להחזיר את סדר המשפט על מקומו ולתקן את הקלקול. אם גנבת כיצד תחזיר באופן שיעלה הדבר לתיקונו. ואם חבלת כיצד בדיוק שמים את הנזק. ובדבר זה יש פרטים רבים לאין חקר, שהם כל ענין סדר נזיקין, שצריך לפרט בדיוק את הנזק הנעשה ואת הדרך היותר טובה לתקן אותו. ואין זה דבר פשוט כי על פי רוב לא נזכור שיש לשלם בחבלה גם נזק וגם צער וגם ריפוי וגם שבת וגם בושת. או שהגנב עליו לשלם גם מה שהיה הנגנב יכול להרוויח בחפצו בזמן הגניבה. או למדוד את מידת הכוונה והאחריות של בעל השור לנזקי שורו. וכן הלאה. ובזה יש חכמה גדולה הרוצה להחכים יעסוק בדיני נזיקין. ה) עלינו לעמוד על כך שכל הסדר הזה אינו עוסק כלל בצורה המוכרת לנו כצורה של חטא ותשובה. תשלומי הגנב אינם עוסקים בדרך התשובה שלו, אלא בדרך החזרת הסדר הנכון על כנו. יש כאן הסתכלות אחרת לגמרי שיש לבארו מכמה פרטים. תחילה שסדר נזיקין איננו מתעסק כלל עם החטא שבדבר. גם נזק שאין בו שום ‘חטא’ עדיין אפשר לשאת עליו באחריות. והאחרונים האריכו לחקור איזה עבירה הוא להזיק לחבירו. אע”פ שברור שזה עבירה ואין לעשות כן. כמו כן ברור שמסכת נזיקין אינה עומדת על העבירה הזאת. היא עומדת על הצורך לתקן את הקלקול ולא על הצורך לקבוע מהו עבירה ומה אינו עבירה. המילה המאפיינת של סדר נזיקין הוא ‘חייב בתשלומין’. לא ‘חייב בנפשו’. וגם לא ‘עבר עבירה או לא עבר’. ניתן לראות זאת כהסתכלות אובייקטיבית ולא סובייקטיבית. מה שנמצא כאן במרכז אינו האני והאדם שנפגם בחטא אלא המציאות האובייקטיבית שנחסר מן הנגנב גניבתו וצריך להחזירו אליו. בעוד התשובה עומדת כולו על היטהרות הסובייקט הרי המשפטים עוסקים כולם בהחזרת משפט צדק אובייקטיבית. ו) הנשמה עצמה יש בה חלק השייך לסוגיית התשובה, והוא החלק הסובייקטיבי, האני שאדם נולד איתו ומרחיב בהתבגרותו, אשר הוא הצריך לעשות תשובה על חטאיו ובו אנחנו עוסקים בכל שיחת החטא והעונש והתשובה שלנו. אבל יש עוד חלק של הנשמה והוא המציאות האובייקטיבת שלו. או תאמר התפקיד שהוטל עליו ביצירתו עוד בטרם רדתו לעולם. או תאמר הפוטנציאל שהוא אמור להשיג. וזה החלק יש לו דרכי תיקון נפרדים לגמרי מכל דרכי התשובה. כי דרך משל אם יש מציאות שנקרא נשמת משה רבינו ותפקידו הוא להמשיך תורה בעולם. הרי אם יחטא משה רבינו אפילו יתחרט ויטהר הסובייקט שלו לגמרי, עוד אנחנו צריכים להשלים את המציאות שהוא נועד עבורו והוא למסור את התורה כולה. וכן כל אחד לפי עניינו הפרטי. ז) לגבי החלק הזה נדרש ענין הגלגול. הגלגול איננו מתייחס ל’אני’ של האדם כי לא זה המתגלגל והרי אין אני זוכר או קשור כלל לגלגול הקודם שלי. (ואפשר שזה כוונת הרמ”ק כאן שיש מסך שהנשמה עוברת בהתגלגלה שהיא שוכחת את הקודם). אבל הגלגול עיקרו נועד כמו תשלומי הגנב להשלים את החסר במציאות או מטרת הנשמה. ולפיכך לא נכון לפענ”ד להסתכל על עצם הגלגול כעונש כלל (ודלא כדברי רמ”ק כאן ואחריו הרבה ספרים שזהו העונש הגדול ביותר, שהרי הוא נדחה שוב לעולם הזה והוא קרוב להפסד. רעיון זה אבסורדי בעיני). כי איננו משתייך לסוגיית שכר ועונש כלל, אלא הוא שייך לסוגיה יותר עמוקה אובייקטיבית של כיצד משלימים את החסר בעולם ואת השייך לנשמה זו. ואינו ענין שיש לחוש בו טוב ורע סובייקטיבי אלא כמו שהעולם חייב להגיע אל תיקונו במשפטי הגנב והעבד וכו’ מבלי קשר למידת הצדקות שלהם אישית. ח) המשפט הראשון בפרשה כאן הוא קניית עבד עברי, שהוא הנמכר בגניבתו היינ

דף מקורות לזוהר שנלמד בשיעור א) וישמע יתרו. שמיעה זו יש לשמוע טיבה כמסיימת חוליה חשובה בכל מעגל הסיפור של ספר שמות. יצא משה אל אחיו וירא בסבלותם, הרג את המצרי וברח אל מדין, שם פגש את בנותיו של כהן מדין ונתחתן עם אחת מהן. נשבע לחותנו שלא יצא שלא ברשות כמו שברח יעקב מלבן, ועבד אצלו בצאן. פעם אחת באמצע רעיית הצאן פגשו האלהים בהר שלו, וציוה עליו לחזור אל עמו במצרים ולהוציא אותם. חזר משה אל חותנו וסיפר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים, ואת דבר המלוכה לא הגיד לו, אבל אמר כי השאיר אחים במצרים ורצונו לראותם. והלא לא ברח אלא מפני פרעה ומתו האנשים המבקשים את נפשו. אבל באמת ראיה זו וודאי לא ראיה בעלמא הוא, הלא בפעם הקודמת שיצא משה לראות באחיו נתן עינו וליבו להיות דואג עליהם והרג את המצרי. כך אם יראה משה בשלום אחיו ודאי בפעם הזאת יוציאם וכפי שאמר לו ה’. אבל אצל חותנו לא נשמעו הדיבורים הללו אלא כאילו נכסף נכסף לבית אביו. אמר לו יתרו לך לשלום ושלחו עם אשתו ובניו. ב) משה לא הלך כאשר אמר אל יתרו, אלא כאשר אמר לו האלהים. ומה סימן מסר לו, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. כלומר בזאת תדע כי גילוי זה אמת הוא ורצון שוכני סנה, כי תחזור עם כל עמך לגילוי זה וגם הם יראו אותו. הלך משה ואכן פגש את אחיו את אהרן בהר האלהים. ומכאן ואילך אבדו עקבות אשתו ובניו. כי פתאום נכנס לסיפור אחר לגמרי ממה שסיפר להם וליתרו שהולך לביקור משפחתי, וחז”ל אמרו ששלחם אהרן חזרה למדין אמר על הראשונים אנו מצטערים וכו’. המעשה הגדול שעשה משה במצרים גדול היה מכל אשתו וחותנו ומשפחתו, ועשר מכות וקריעת ים סוף עשה. והנה כל העת הזאת יושב יתרו בביתו ותוהה כי חתנו רימה אותו אמר שילך לביקור והנה הוא שומע את חדשות מצרים ומהפכות שלימות קורות שם ואיננו יודע לאיזה סיכון הכניס חתנו את עצמו וכי יצליח הענין ומה יעשה את אשתו ובניו. ויתרו חכם היה וכהן היה וספקן היה ומחכה היה לדעת אשר יקרה. ג) יצאו ממצרים ונקרע הים וניצחו את עמלק, שמעו כל העמים כי עם יוצא ממצרים ביד רמה והנה הגיעו אל הר האלהים שם יזבחו לו. שמע יתרו כי כל זה מעשה חתנו. לקח את אשתו ואת בניו והחזירם אליו, והגיע אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים, ושם חזר משה וסיפר לו מנקודת המבט שלו את כל אשר עשה ה’, כאן הסתיימה שאלת רשותו של משה מיתרו ללכת לראות בשלום אחיו, כאן הודה יתרו כי טוב עשה ויחד יתרו על כל הטובה. ד) כל זה יש לו משמעות יותר פנימית. כאשר קוראים אנחנו את סיפור יציאת מצרים יש לקראו במעגלים מעגלים, אשר כל אחד מהם שיחה בפני עצמו צרה בפני עצמה וגאולה בפני עצמה. רובד ראשון הוא צרת ישראל עבדותם וגלותם, וכנגד זה הוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. אך רובד שני ועיקרי הוא העלמת שם ה’, והתגלותו. הוא סיום הבטחת וארא וידעתם כי אני הויה. שהוא הויה שנגלה למשה בסנה. וסיפור זה עצמו כמה רבדים יש בו. רצה ה’ שידעו אותו בהוציאם ממצרים. ומתי ידעו אותו, בשירת הים שאמרו הויה איש מלחמה הויה שמו, הרי זו ממש הכרה שלהם בהויה שמו שאמר למשה בסנה. עוד ביקש שידעו אותו מצידו, באותו ההר, ואת זה ידעו במעמד הר סיני באמרו אנכי הויה אלהיך. הם אומרים הויה שמו והוא אומר להם אנכי הויה. ה) כל זה מבחינת ישראל. עוד נאמר למצרים ואומות עצמם. וידעו מצרים כי אני הויה. ופרעה נגד זה התחיל ואמר לא ידעתי את הויה. צריך הסיפור הזה להסתיים באמירת פרעה ידעתי את הויה. ולא מצאנו אמירה כזאת. נמצא חוט עיקרי בכל הסיפור לא הגיע לכאורה לידי גמר ומעולם לא הודה פרעה בידיעת ה’. אכן אמר ה’ הצדיק, אך הלא אחרי כן שוב הקשה את ליבו ורדף אחרי בני ישראל וכיצד נאמר שזוהי ידיעת הויה שהובטחה לו. אין לנו להסתפק בדברים נעלמים ורמוזים אבל חוט עיקרי כזה בפרשה חייב הוא להיות מפורש בפרשה שלמה בתורה. ו) הפרשה הזאת הוא פרשת יתרו. יתרו הוא כהן מדין, היה הוא כהן לעבודה זרה אשר לא ידעו את הויה. ואמרו חז”ל שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה אם כן הוא מייצג את כללות אלהי העמים והכהנים שלהם. אשר כנגדם היה חלק עיקרי במאבקו של משה שידעו מצרים כהניה וחרטומיה כי אני הויה. ולפיכך לא נגמרה פרשת יציאת מצרים ולא הוכנו לשלב הגמר של תעבדון את האלהים על ההר הזה עד שלא נרשמה פרשת יתרו שהודה ואמר עתה ידעתי כי גדול הויה מכל האלהים, משמע עד עתה לא ידע והיה מאמין באלהים שלו. ז) ולמה אומר זאת יתרו ולא פרעה עצמו? (כי הוא מת..). עלינו להבין עבור זאת את סדר המלוכה וההנהגה, שהוא סדר עצמי והוא הסדר הראוי, בין במלכות דקדושה ובין במלכות דסטרא אחרא. כי ההבדל בין הטוב והרע אינו בצורת הסדר שלהם ובמבנה שלהם. אדרבה בהכרח הוא שסדר הקדושה יהיה שווה לסדר הסטרא אחרא שהלא דבר אחד הם מבקשים לעשות. כשם שגם במלכות צודקת וגם במלכות לא צודקת יהיו מלכים ויועצים ושופטים ושרים. וההבדל ביניהם אינו בנראות שלהם או במבנה שלהם אלא שזה טוב וזה רע. וכאשר לא נרתע משה לקחת עצה מחותנו כהן מדין באשר לצורת סדר המשפט, כי סדר הדברים אחד הוא בין בצד זה בין בצד זה, אלא שמשה מורה את חוקי האלהים ויתרו היה מורה את חוקי אלהי מדין. והבחנה זו חשובה ביותר לכל הבא לדעת את סדר המציאות כמות שהיא ולא לטעות בדמיונות שוא שאין לחפש הבדלים מבניים וצורניים בין הטוב והרע, כי אדרבה לרוב מי שיודע את עצם הסדר מבין את ההשוואה ביניהם ולא את החלוקה ביניהם. כי יודע אע”פ שזה מתפלל בלשונו וזה בלשונו הרי שניהם מתפללים ויש בתפלה סדר מסוים של שבח ובקשה והודיה ואת זה יעשו גם עובדי עבודה זרה בהכרח כי זה סדר המציאות באמת. ובלשון הזוהר עשר ספירות דסט”א מסודרים בדיוק כמו עשר ספירות דקדושה. ח) סדר חשוב שמצאנו הוא הסדר של ‘מלך וכהן’. ככתוב בפסוק. כך יש מלך ישראל ויש לו כהן כמו דוד עם אביתר. כמו משה עם אהרן שמשה מלך ואהרן כהן. וכך ממש מצינו למלכי אומות העולם פרעה

השיעור היום הוקדש על ידי ידידי ר’ יגאל הרמלין שליט”א לעילוי נשמת מאיר בן יוסף וטאובה הרמלין לרגל היארצייט ט’ בשבט. ועל ידי ידידי ר’ משה אליעזר ליברמן שליט”א, בהכרת הטוב על השיעור ולרגל יום הולדתו. דף מקורות לזוהר א. ויהי בשלח פרעה. קושיא עצומה ישנה על כל היציאה ממצרים, שהיו נדמים יוצאים ביד רמה, ועוד רגע רודף פרעה אחריהם והם בצרה יותר גדולה ממה שהיו במצרים, כטענת בני ישראל הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים חדל ממנו ונעבוד את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר. ואם שנגאלו מצרה זאת בנס גדול בקריעת ים סוף, ואמרו על זה שירה, עדיין יתמה הלב לשם מה כל יציאת מצרים, שאנו חוגגים בליל פסח, והלא נראה שהיתה יציאה עקרה ונפולה שלא הצליחה. ב. פתח ר’ שמעון “תפלה לחבקוק הנביא על השגיונות”. נוסח זה צריך לעמוד עליו. שכן התפלה דבר נפוץ הוא בעולם ובמקרא. ומכל מקום לא מצינו לשון “תפלה ל'” בכל המקרא אלא במקומות מועטים מאד. והם תפלה לדוד, תפלה למשה. ותפלה לחבקוק. ולא עוד, אלא שאין עוד תפלה לפלוני הנביא אלא זה. והלא גם משה היה נביא אך אין תפלה למשה הנביא אלא תפלה למשה איש האלהים. וגם שאר הנביאים כישעיה וירמיה ויחזקאל התפללו ולא מצינו להם תפלה לישעיה או תפלה לירמיה. והלא התפילה קשורה אל הנבואה ככתוב כי נביא הוא והתפלל בעדך. ועוד יש להתבונן, שהקורא תפלה זו לחבקוק לא ימצא בה דברי תפלה ובקשה אלא דברי שיר והלל ונבואה, ואם כן תהלה לחבקוק מיבעי ליה, מאי תפלה לחבקוק. ג. בכדי להבין ענין חבקוק, שממנו נבין את יציאה זו בשלח פרעה, יש לנו לחזור אל מקורו של חבקוק. חבקוק הוא הילד של האשה השונמית שהחיה אלישע בספר מלכים ב פרק ד, שכך כתוב את חובקת בן, לשון חבקוק. אם כן עלינו לעמוד על עניינו וממנו נבין תפילתו. “ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם ושם אשה גדולה”. האי אשה גדולה צריך לדעת אותו. ומה גדלות יש באשה זו. אך גדולה שהיו כל ענייני ביתה מופקדים על ידה. כאשר נראה מתוך הסיפור. הזוהר שואל הלא אשה כשרה עושה רצון בעלה, ומשיב שבעלה לא היה שכיח בבית וממילא נפלו ענייני הבית עליה. על כל פנים היתה זו אשה שהנהיגה ולקחה יוזמה בביתה, היו כל ענייני הסיפור מתייחסים אליה, היו לה מוחין דגדלות, והיתה אשה. וזה מפתח ושורש שכל העניין נובע ממנו. ד. אמרה האשה אל בעלה “הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד”. מילת ידעתי במקרא רומזת על ידיעה פנימית עמוקה. הלא הכל ידעו כי אלישע איש קדוש היה והלא זה היה תפקידו והוא היה נביא מפורסם. משמע שהאשה הזאת הכירה במשהו עדין יותר שלא הכירו בזה רוב העולם. ובכלל לדעת שאיש הוא קדוש ואיש אלהים אין די במה שאומרים העולם, כמו שאמר צדיק אחד אם אברך מתכוון ברצינות זאת יודעים רק הקב”ה ואשתו. לכן דוחה הזוהר גם את הפירושים המובאים בגמרא. אחת שלא עברה זבוב על שולחנו. שעניינו שהיה שלחנו דומה למזבח שלא נראה זבוב בבית המטבחיים שלו, וסיבת דבר זה שהנקיות מביאה לידי טהרה, ולפיכך האדם הקדוש מקפיד על הטהרה ביותר ולא יתקרבו אליו הזבובים. אך דבר זה הלא נראה לרבים ואין כאן הבחנה עמוקה של ידיעה. כן דוחה הזוהר את הפירוש השני המובא בגמרא, שלא ראתה קרי בסדיניו. והזוהר טוען כי רבים הם בני האדם שאינם רואים קרי ואין בזה דבר מיוחד או הוכחה שהוא קדוש. ועכ”פ רבים בני אדם שבמקרה במשך שהותם בביתה לא יראו קרי. ה. אך היא עמדה על משהו אחר. דרך בני אדם שכאשר הם קמים בבוקר מיטתם מסרחת מזיעת הגוף בלילה. ואילו במיטתו של אלישע היה ריח גן עדן. דבר זה צריך לעמוד עליו. שאם הכוונה לריח גשמי פשוט הלא גם את זה יוכלו לראות גם משרתי הבית ואין צריכים להיות אישה גדולה. אבל יש כאן ענין פנימי, שייתכן שיהיה נראה גם על הריח הגשמי אבל עכ”פ עיקר המכוון לענין הפנימי. כי ביום בני אדם שולטים באבריהם וגם במחשבותיהם לפי ערך, ואין זה קדושה אלא התנהגות נאותה. בלילה מאבדים בני אדם את שליטתם על גופם במקצת, ואיבוד שליטה זו הלא הוא ראיית הקרי, ולפיכך הוה אמינה שחוסר ראיית קרי הוא ראיה שהוא אדם שבמהותו קדוש, שאין גופו בוגדת בו שיצא ממנו קרי בשינתו. אך הזוהר אינו מסתפק בזה שהלא זה שליטה בגוף. אך עוד האדם בערותו שולט במחשבותיו ודמיונותיו. ואצל רוב בני האדם כאשר הם ישנים הם מאבדים שליטה זו ורוב החלומות הבל וענייני תאוות ויצרים ופחדים. והיינו במילים אחרות רוב בני אדם מבקרים בגיהנום בשינתם ונשלטים על ידי מלאכי חבלה, וממילא גם המיטה מסרחת. אך הנביא איש אלהים הוא אשר לומד למסור מחשבתו ודעתו למעלה, כאמור בידך אפקיד רוחי. ועל ידי טהרת רעיונותיו בשכיבתו הרי לא די שאין הוא מבקר בגיהנום אלא הוא ממש מבקר בגן עדן בשינתו. כאשר תיאר האריז”ל שכאשר נשמתו עולה בלילה הוא בוחר באיזה ישיבה של מעלה ירצה ללמוד היום, ושומע שם רזי תורה, ועל כן ידעה שהוא איש אלהים קדוש. ו. ויהי היום, מפרש הזוהר זה ראש השנה, שהוא היום הידוע. ויאמר אלישע אליה הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת מה לעשות לך היש לך לדבר אל המלך או אל שר הצבא. ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת. פשט תשובתה שהלא אני אשה פשוטה ומה לי עם המלך או עם שר הצבא. שואל הזוהר ומה חשב אלישע מה יש לאשה עם המלך. אלא אלישע בראש השנה חרד את החרדה השייכת לאותו היום, ובהתבודדותו בעליית האשה יכל לעיין בדין העולם, כי זה תפקיד הצדיקים בראש השנה. ועל כן שאל ממנה אם יש לה לדבר אל המלך המשפט, או אל שר הצבא, ככתוב ויגבה ה’ צבאות במשפט. ותאמר בתוך עמי. כי אין ראוי לאדם לבלוט בשעת הדין כי כל הבולט ביחידותו מתעורר עליו דין. ודבר זה מובא בהרבה ספרים לראש השנה מתוך זוהר זה. אך יש כאן עומק כי ראש השנה הלא הוא יום האשה שהיא מידת המלכות, ועל כן הוא יום שלה, אך ביום שלה נמצא חרדה גדולה, ואת חרדה זו ביקש אלישע לתקן ולהעלות בעבודתו בראש השנה. ז. ויאמר גחזי אבל בן אין לה וגו’. התפלל אל

א) בא אל פרעה. הזוהר פותח בפסוק אשרי העם יודעי תרועה, וכבר ביאר בענין ראש השנה שלא כתיב תוקעי תרועה או צדיקים אלא יודעי תרועה, כי יש ידיעה וחכמה עמוקה שצריכים לדעת בכדי להתגבר על המקטרג, ואינו מספיק להיות טוב וצדיק בפשטות. כי הצדיק הפשוט אינו יכול לעמוד על עומק ההנהגה, הוא מכיר רק את הפשוט שיש להיות טוב ושה’ יעשה טוב לטובים ורע לרעים. אבל יש עוד הנהגות יותר מסובכות מזו שהרי עינינו רואות לפעמים דברים נראים היפך המשפט הפשוט, אלא שאינם נגלים אלא לחכמים שהולכים יותר עמוק מן התפיסות הפשוטות. כפי שמעשה איוב מראה. וכך במצרים קשה למה סבלו ישראל במצרים, ואיך יש סיפור כל כך מסובך להוציאם ומשא ומתן עם פרעה וכו’, וזה הכל לפי שהענין מסודות החכמה ויש בו רבדים שאינם הפשוט בלבד. ב) אחת הדרכים היותר מסובכים הוא ענין המלאכים שהם הקטיגור והסניגור. כי בפשטות קשה לשם מה צריך הקב”ה שליחים שיגידו לו מה הולך בארץ, ולשם מה כל המשחק עם שטן מקטרג, ולשם מה צריך האדם למלאך מליץ ולמה שלא יגן ה’ בעצמו בעדו. אבל זה הכל מן ההנהגות היותר עמוקות. כי המאמין הפשוט וודאי יודע שה’ מנהיג הכל ונותן לאיש כמפעלו, אבל אין זו ההנהגה היחידה ואין זו כל דרך תפיסת האלוהות. יש עוד דרכים רבות והדרכים האלה מרובים כיחס המלאכים אל האל האחד, והחכמים ההולכים לחפש את הסתרים מבינים את ענין המלאכים והקטרוגים והשמירה. ג) כך קשה לצדיק הפשוט לשם מה יש למשה לדבר אל פרעה בכלל, הלא ה’ כל יכול ומי יאמר לו מה תעשה, יבוא ברגע אחד וימחק את מצרים מעל המפה ויצאו ישראל. ולשם מה יש למשה לבא אל פרעה כלל ולדבר איתו ולהתווכח איתו ולהראות לו, וזה היה קשה למשה עצמו שהוצרך הקב”ה לצוות אותו בא אל פרעה כי יש כאן עמקים. כדברי הזוהר בסוף הסימן שהיה משה צריך להתגבר על עומק הקטרוג של פרעה ולנצח אותו בכח ה’. וכן רואים בבמשך הפרשה שצריכים ישראל לטכסיס של חכמה להנצל מהמלאך המשחית אע”פ שלכאורה לפי הפשט הלא כל המכה לא באה אלא להוציאם והייתכן שהוא יפגע בהם עצמם. אך שגם זה מדרכים היותר עמוקות שישנם בהנהגה המכונים בשם המלאכים מימין ומשמאל. ד) איוב נפגע מן השטן, ככתוב ותסיתנו בו לבלעו חינם. אך באמת לא היה זה בחינם, אלא מידה כנגד מידה. לפי שהיה מיועצי פרעה והוא יעץ לו לפגוע בממונם ולא בגופו, וכך היה לו אך את נפשו שמור. והוא ניתן לשטן כשעיר לעזאזל בשעת קטרוג קריעת ים סוף כמשל הרועה המעביר את צאנו במדרש, ככתוב השמת לבך אל עבדי איוב, כלומר שים אליו לבך ולא תפריע ליציאת מצרים. ה) הסוד בזה שיש קץ כל בשר וקץ הרוח. קץ כל בשר הוא קץ השמאל סיום הגוף. הוא הבשר שבו שלט השטן. קץ הרוח הוא קץ הימין, עליו נאמר ותעמוד לקץ. פירוש כל דבר בעולם הזה יש לו סוף וגבול. כך גם הגלות יש לו גבול גם הגוף יש לו גבול. אך בסיום זה יש שני בחינות אחד לטובה ואחד לרעה, יש גבול שהוא מיתה ויש גבול שהוא התחלת חיים נצחיים. הקץ של הגאולה אומר שהבכרח קץ שם לחושך כי הוא הגבול, ואחריו מתחיל אור אין סוף שאין לו סוף. הקץ של השטן אומר סוף אדם למות סוף בהמה לשחיטה הכל למיתה הם עומדים. זה ההסתכלות הרעה על אותו תמונה, שעומד מצד הדבר הנגמר והוא המלאך המוות. ו) כל קרבן הוא עשיית קץ לחיים של משהו, אבל הוא לא מיתה. אלא שיש בו חלק מיתה כי אין מגיעים לחיים אלא דרך המיתה. וזה החלק של השטן בכל קרבן. אכן נראה הדבר כמיתה אבל בכך שמקבל חלקו אפשר לעשות את הקרבן באופן של חיים. מי שאינו מבדיל בין שני הצדדים הללו נדמה לו כל ענין הקרבן דהיינו כל ענין מסירות נפש שהוא עבודת ה’ כרציחה, ולכן כל עבודתו בבחינת גבורות ודינים, ובבחינה זו הוא נידון על כל פרט ופרט, לפי שהוא תופס הכל בצד של השטן מאחר ולא הניח לו מקומו בפני עצמו. לכן איוב שהיה ירא אלהים בלבד לא הקריב אלא עולות שהם כלילים ולא נתן חלק לשטן, שלט בו השטן במקום שליטתו וגרם לו ייסורים בגופו.

מוקדש לעילוי נשמת פנחס בן ריינא ועזרא ולהצלחת התורמים בכל ענייניהם דף מקורות לזוהר שלמדנו והמפרשים שציטטנו א) התחלת פרשה זו מבטאת את הדרמה הסודית של יציאת מצרים, טרם החידוש ביציאת מצרים למטה ישנה חידוש בשמות הקודש, שממנה משתלשלים המאורעות שלמטה ושהם עניינם הפנימי. אם כן יש לעמוד מעט על חידוש שם הויה פה. עוד דרמה ישנה בתחלת פרשה זו והוא טענת משה למה הרעות, ודיבור ה’ קשות אליו על זה, שממנו ממשיך לומר וארא אל אברהם וגו’, וצריך להבין הקשר בין שני הדברים, שנראה כאילו יש הקבלה בין עליית המדרגה משם אל שדי להויה, לבין העליה מדיבור קשות לאמירה רכה של התחלת הפרשה. ב) [ביאור המשך הפרשה לפרשת הסנה וסירוב משה וויכוחו עם ה’ שם, וביאור דברי רש”י שדיבר איתו קשות שהיה צליל קשה בתחילת הדיבור וזה הספיק למשה להבין שייכנע, ולא שהיה איזה דיבור קשות שאינו כתוב בפרשה]. ג) הזוהר פותח “בטחו בהויה עדי עד”. ומפרש רמ”ק הקושי בפסוק זה, מאי קמשמע לן עדי עד, וכי הוה אמינא שיש לבטוח לה’ עד זמן מסוים בלבד, ומה מוסיף עדי עד. אלא שצריך לדעת באיזה מידה יהיה הבטחון. הזוהר מתרגם בטחון לאתתקפא. דהיינו בטחון הוא בטיחות, מלשון בטיחות, בטחון עצמי. הבוטח בה’ הוא שיש לו וודאות תקיפה בה’ שיצליח. ודבר זה אינו פשוט כי יש לה’ כמה מידות שאינם מתאימים למידה זו של בטחון. הן מלמטה. מידת הדין מאד חשובה ליישוב העולם וכל העולם עומד על מידת הדין אבל זה לא מקום שיש בו בטחון כי הצדק יכול לחייב דווקא שלא תצליח. כן מצד מעלה המידות שהם מקור לכל העולם הם השגה מופשטת נפלאה אבל מבחינתם הכל טוב והכל כלול ואי אפשר מצדם לבטוח בשום דבר. אבל הבטחון נתלה רק במידה שנקראת “עד”, הוא מידת הז”א ככתוב בבוקר “יאכל עד”. מידה זו כלולה מכל המידות, דהיינו אינו מידה מסוימת שאם יעבור עליה לא יהיה לו בטחון, אבל עיקרו הוא התקיפות שהוא יכול, ואיזה מידה שיצטרך יעזור לו. ד) נמצא מידת הבטחון עליונה ממידת המלכות שהוא מידת הדין. ובכדי להגיע אליו צריך להשיג מידת התפארת שהוא כללות המידות ובו ייתכן הבטחון. משה רבינו היה לו תקיפות רבה, שהרי הגיע ואמר אדני למה הרעות לעם הזה. ומאיפה היה לו תקיפות כזאת. לפי שהתאחז במידת עד שבו הבטחון. והתעלה על מידת הדין שנקרא אדני. לפיכך, אומר הזוהר, משה לא נח במקום מידת הדין, כי ידע שיש לו מדרגה יותר עליונה, ומתוך שהיתה לו מדרגה יותר עליונה היה יכול אפילו לצוות למידת הדין לעשות כחפצו, כאיש המצווה על ביתו, ומשה הוא איש האלהים בעלה של מידת הדין הנקראת אלהים. ה) בכל זאת היה כאן חטא כי באמת לא צריכים להתחצף כלפי מידת הדין, ומי שיודע להתנהג בה באמת יודע להתעלות ממנה גם מבלי חטא זה. אבל הסיבה העמוקה שמשה התחצף לה הוא שהוא מעותד למדרגה יותר גבוהה. וזה לימוד בהרבה עניינים שאדם שאינו מצליח להיאחז במידה מסוימת וחוטא כנגדה אע”פ שהוא חטא הוא הרבה פעמים לפי שהוא מעותד למדרגה יותר עליונה ולפיכך לא נח רוחו באותו מדרגה קטנה. ו) ממשיל ר’ יוסי, משל למה הדבר דומה, בעל שהיתה לו מריבה עם אשתו, והתחילה להתרעם עליו. היה שם המלך ואמר אני המלך, שתקה. כלומר האשה הוא שם אלהים, והיא מתחילה לדבר איתו קשות וידבר אלהים אל משה. מיד ויאמר אליו אני ה’. אומר ה’ הלא אני המלך ואני עשיתי לבעלך בעל עליה, אין לך מקום להתרעם. אפשר לדמות את זה לילד כשרוני שצריך לתת לו יותר מקום לבטא את עצמו אפילו שהוא מתחצף לפעמים, וכאשר ילד פשוט מתרעם עליו אומר המלמד לו אני המלמד, אני יודע מה שאני עושה, ומכוחי הוא עושה את זה. ז) וארא אל האבות באל שדי, ממשיל ר’ יוסי עוד משל. למלך שהיה לו בת, וכל מי שרצה לדבר עם המלך היה מדבר איתו על ידי אותו הבת. השכינה טרם נישאה לאיש נקראת אל שדי. ובמידה זו דיבר אל האבות. נישאת הבת, אמר המלך מכאן ואילך לא אדבר דרך ביתי אלא אדבר לבעלה והוא ימסור את דברי. משה זוכה למדרגת בעל השכינה, ומכאן ואילך אינו מדבר עוד באל שדי אלא בשם הויה, או בשם אדני שהוא שם השכינה אחר שנישאת למשה. וכאשר האשה היתה לה מריבה עם בעלה ומתרעמת עליו, אומר המלך לבעל ראה איך זכית למדרגה שלא זכה לו איש זולתך, שאל הכל אני מדבר על ידי שליח ולך ישירות, והזהר בה.

השיעור היום נתנדב על ידי ידידי הנעלה משומעי השיעור תמידין כסדרן הרה”ח ר’ יואל ווערצבערגר שליט”א הקב”ה ישלם שכרו ויתן חלקו בתורה עם העוסקים בה לשמה ובאמת אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. סיכום השיעור א. אלה שמות. פרשה זו נכפלה מסוף פרשת ויגש ופסוק זה ממש נעתק משם. יש לעמוד על מידת ההתחלה, כיצד מתחילים התחלה חדשה. כי יש התחלות טבעיות שכולם מבינים ומכירים בהם כמו יום חדש שבוע חדש חודש חדש. אבל יש עוד התחלות עמוקות מכך. כאותו חסיד שהתפאר שהוא מסוגל להתחיל חמשה פעמים ביום. כי אינו מתחשב רק עם ההתחלה הטבעית אבל יודע לגעת גם בסתרי התחלה יותר עמוקים. כך פסוק זה של שמות בני ישראל היורדים מצרימה בפעם הראשונה הוא פסוק של סוף, של זמן השפלות והירידה בסוף הגדלות של ספר בראשית וזמן הגלות. אבל אותו פסוק עצמו הושם כאן לראש, שיש בדבר זה שנראה סיום וסוף גם אפשרות של התחלה חדשה והוא התחלה יותר עמוקה וגדולה. ב. הזוהר פותח בפסוק והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. שהוא פסוק התחלת הזוהר, בהקדמתו, ובפתיחת ספר בראשית, ובפתיחת תיקוני זוהר, ועוד. ועל שם התחלה זו נקרא ספר הזוהר כדברי רעיא מהימנא, כי ההתחלה הוא באמת הכל ומתוך העמידה על סוד ההתחלה אפשר להשכיל את האור. ופסוק זה אמרו דניאל בתיאור מצב השפל של אחרית הימים כאשר ירשיעו וכשלו רבים, אבל המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. היינו באחרית הימים לא יהיה מספיק להיות איש דתי שומר תורה, אלה ירשיעו. אך צריך להיות משכיל. דידעי רזי דחכמתא שיש לו חיות בחכמה ועומד על סוד החכמה הגנוזה בתורה ובעולם. [מאמר נבואת חידושי הרי”מ על זמן הפרעות, רק מי שיהיה לו אור פנימיות התורה יוכל להחזיק עצמו] והוא מתחיל שוב בפסוק זה בפתיחת ספר שמות. ג. כזוהר הרקיע, שהוא אור ספירת התפארת הנקרא רקיע, והוא כולל הרבה כוכבים ומזלות. והוא הנהר היוצא מעדן (בינה) להשקות את הגן (מלכות) שהוא המקבל הזקוק להארה זו. זוהר הרקיע הוא גם שופריה דיעקב, והוא גם עץ החיים. שהוא עץ גדול המאכיל לכל העולם מפריו ושתחת צלו חוסים כל חיתו ארץ, כמו העץ בחלום דניאל. והמשכיל האוכל ממנו ואכל וחי לעולם, הוא יש לו חיים בעולם הזה ובעולם הבא. עץ זה הוא יעקב, הוא הבא מצרימה, ואיתו ענפיו, שענפי האילן נקראים שבטים, הם י”ב הארות היוצאות ממנו והם באים את יעקב. כי לא די לאכול מעץ החיים צריכים גם להכיר את י”ב המלאכים הסובבים אותו. דהיינו י”ב דרכי חיים שונים שמאפשרים את אור האמת להאיר אותנו ולהיות נטוע בתוכנו. ד. מכאן עובר הזוהר לפסוקי תחילת מרכבת יחזקאל. היה היה דבר ה’ אל יחזקאל. על נהר כבר נפתחו השמים ואראה מראות אלהים. ר’ שמעון מתפלא על יחזקאל הנביא. למדנו שכל הנביאים הם תלמידי משה רבינו. אם כן צריך כל נביא להתאים למה שלימד משה. משה רבינו בכל ביתי נאמן הוא. אע”פ שראה כל מה שנמצא בביתו של מלך, כל המרכבות והמלאכים והשכינה, לא סיפר כלום מזה, כי היה נאמן רוח מכסה דבר. והייתכן שיחזקאל יספר כל מה שראה. ולא עוד, אלא שדבר זה נראה שגעון. כי נאמן רוח מכסה דבר פירשו בתחילת האדרא שהוא מי שיש לו כלים להכיל בתוכו את החזיון. ומי שאין לו נאמנות רוח הוא הולך רכיל, לפי שאין לו מקום בפנימיותו להכיל את הגילוי הוא מקשקש והולך איתו ומספר הכל לחוץ. וכי יחזקאל הנביא משוגע היה או רשע היה. ה. תשאל עוד, הלא יחזקאל בחוץ לארץ היה, על נהר כבר, הוא נהרות בבל עליה ישבנו בחסרנו את שיר ה’. ואיך ראה יחזקאל הכל בחוץ לארץ ולמדנו אין השכינה שורה אלא בארץ ישראל. אבל יש להתבונן במצבו וזמנו של יחזקאל. יחזקאל עומד בימי תחילת גלות בבל. כמו שפרשה שלנו עומד על תחילת ימי גלות מצרים. אבל שינוי גדול יש ביניהם. והוא ניכר מפורש בדברי תורה. אין התורה מספרת כמעט כלל את צער גלות מצרים. והירידה למצרים עצמה מתוארת בצורה נייטראלית ולא בצער כלל. אבל גלות בבל מסופרת באריכות בספרי נביאים וכתובים וכמה קינות נכתבו עליה. וההבדל הוא לפי שהרגיל בצער וקטנות אינו מרגיש בצרה. אבל הנמצא בתענוגי מלכים ויורד ברגע אחד לבירא עמיקתא וודאי מצטער מאד. כך ישראל בתחילת גלות מצרים היו קטנים והיו רגילים בצרות יעקב, לא היה הרגישו כאב בירידה לגלות. אבל בגלות בבל הלא ירדו מישיבת ארץ ישראל בתענוג מלכים, היה ירידתם לגלות שבר גדול. היה השבר למעלה ולמטה ובכל העולמות. ו. ובשבר הגדול הזה לא ידעו כלל מה לעשות, באו לפני יחזקאל ואמרו עבד שמכרו רבו וכו’, אין לנו עוד כלום עם הויה ונעזבנו מכל וכל. אמר ה’ לכל מחנותיו מה אתם עושים כאן נרדה נא אליהם, וירדה כל המרכבה העליונה ליחזקאל. ממש נפתחו השמים נקרעו השמים נשבר החוק הגדול שאין שכינה בחוצה לארץ וממילא ראה יחזקאל שם כל מה שראה. [ראו אור יקר לרמ”ק שמתמודד מאד הייתכן שתהיה שכינה בחו”ל ומנסה להסביר, מכל מקום החוק הזה נשבר והוא עצמו כותב אפילו יהודי אחד בקצה העולם שכינה עמו]. וסיפר לעמו הנה ה’ עמכם לא עזבכם. ולא סיפר להם בכללות בלבד, כי למי זה עוזר חיזוק כללי ואפילו בהסתרה, לא חסרה לנו אמונה חסרה לנו ידיעה, סיפר להם בפרטי פרטים ואראה כך ואראה כך, וכך ידעו שאכן ירדה שכינה אצלם עם כל מחנותיה. אומר הזוהר אילו היה יחזקאל מגלה כפליים ממה שגילה גם לא היה עובר על נאמנות רוחו כי ככה צריך בגלות. וזה וודאי לקיחת רשיון של הזוהר עצמו לגלות יותר ויותר. ומששמעו וראו את זה כבר לא היה אכפת להם כל צער הגלות מרוב תענוג השכינה. ז. ומנין למד יחזקאל כל זה, והלא ליכא מידי דכתיבי בנביאים ולא רמיזי באורייתא. כל הנביאים הם סוג של מדרש על תורת משה. (כך פירוש רבי גרשון העניך מרדזין בפירושו תפארת החנוכי את השאלה והתשובה). לא למדו יחזקאל אלא מפרשת שמות. כתיב הבאים מצרימה את יעקב. וזו כפילות שכבר אמר בני ישראל, היה להם לומר הבאים איתו. אלא בני ישראל הם בני ישראל העליונים, חיה יש ברקיע ושמה ישראל, והם באו את יעקב התחתון למצרים. ירדה שכינה

השיעור היום נתנדב על ידי ידידי הרה”ח ר’ יגאל הרמלין שיחי’ לזכר נשמת אביו צבי השל בן יוסף הרמלין, לרגל היארצייט י”ט טבת פרשת השבוע אינה מתאימה לפרשת ההפסקות לעניינים של התורה – פרשה זו סתומה. החובה ללמוד את התורה לפי עצם העניינים ולא לפי הפרשיות בלבד. פתיחת ר’ חייא ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. שיש להרגיש טעם החיים של ויחי יעקב, כמו שיש חיי שרה, כך ויחי יעקב יש לו סוג חיים לעצמו, והוא איננו חיים פשוטים אלא של צדיקים. ר’ יצחק מדגיש יותר איך צריך להיות צדיק לרשת את הארץ שהוא השכינה. חיי יעקב אבינו הם חיי שכינה ורוח הקודש – ואתם הדבקים בה”א חיים – ותחי רוח יעקב אביהם. שמחה פירושו שצריך להיות רוח חיים ולא חי בלבד. וחיים אלה היו לו אפילו בארץ מצרים. רבי שמעון אומר שפרשה זו סתומה לפי שהיא באמת המשך הפרשה הקודמת – ויפרו וירבו מאד. כמו שבני יעקב חיו בארץ מצרים על חשבון פרעה ויוסף בתענוגי מלכים כך יעקב, חיים שלו הם החיים שהובטחו לו אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. חיי רוח שמחה הם חיים שאינם מוגבלים לזמן ואינם רודפים את הזמן, כל דבר שבן לילה היה ובן לילה אבד כמו חדשות וכדומה הוא לא חיים כי השכינה גדולה מדי להיכנס במה שכל חיותו יום אחד או שבוע אחת. להיזהר שלא ללמוד דף היומי כמו חדשות היום שזה מעניין כי כולם מדברים עליו היום, אלא להיפך הוא חיים שחי היום כמו שהוא חי מחר ואתמול ולפני אלף שנה ובעוד אלף שנה, שבע עשרה שנה במצרים כמו יוסף בן שבע עשרה שנה.

השיעור נתנדב על ידי ידידי הרה”ח ר’ יוסף דוד אלבום שליט”א זכות תורת האמת יגן בעדו – חסד ואמת יסובבנהו כל הימים יהודה עושה מה שאחרים עושים אבל יש לו סגולה שזה עובד אצלו – גם בעצתו מה בצע, גם בערבותו אנכי אערבנו, גם בתחנוניו ודבריו לפני יוסף, בכולם הקדימו ראובן ואחרים לעשות אותו דבר אבל זה עבד אצלו. בריאת העולם בסדר זה היה שנכנסו האותיות ואמר הקב”ה לכולם שיפים הם אבל אינם כדאי לברוא בהם העולם, בשביל לברוא את העולם צריכים מידה מיוחדת שהוא ארך אפים כי בלעדיו התורה עצמו אומרת שאדם עתיד לחטוא. גם בכדי שיבחר אדם רבי ויכבד אותו הוא צריך לידע שאין המבחן אם הוא הכי יפה וגדול אלא אם אפשר לברוא איתו את העולם שלך, אם זה עובד בשבילך. אברהם לא ידענו שלא התפלל עלינו בברית בין הבתרים, גם יצחק נתן הברכות לעשו, ישראל לא יכירנו שלא התפלל עלינו בירידה למצרים, אלא אתה אבינו, גם כל המידות יש להם גבול אבל אתה הוא המידה שמשרה את האלוהות בעצמה. גואלנו מעולם – שמך. יעקב מסר את הברכות לשכינה, המלאך הגואל אותי יברך.

דברי הזוהר לחנוכה ביאור על הזוהר תמונה ראשונה של סיפור חנוכה בתורה הוא בפרשת סיום המבול. כאשר נח צריך לדעת אם באמת יבשה הארץ, והוא שולח יונה לראות הקלו המים, והיונה חוזרת עם עלה זית, זה רומז מציאת פך שמן של זית והתעוררות החשמונאים בשמן זה. גם התיבה עצמה איננה עולם אלא פונטנציאל של עולם כמו זרע, וצריך לצאת ממנו לזרוע זרע על פני הארץ, זרע אדם זרע בהמה וזרע צמחים. שליחת היונה בפעם ראשונה רומזת לגלות בבל, שהיתה בכדי להוסיף דבר ולנסות את ישראל. אך הגלות לא הצליחה ולא מצאה היונה מנוח, “ובגוים ההם לא תרגיע ולא תמצא מנוח לכף רגלך”. [לכן גם אין חג וזכר לגאולת גלות בבל, כי הגלות עצמה לא צלחה] הוסיף שלוח את היונה פעם שניה, שהוא יציאתם אל גלות יון, ולא ‘שבה’ אלא באה ועלה זית טרף בפיה, רמז הכהנים שהתעוררו מאליהם לקנא קנאת ה’, ‘ועוררתי בניך ציון’, והעלה הזה נשאר גם אחרי ששלח את היונה ולא שבה עוד, ולא יספה ולא פסקה לשוב, כי תמיד עלה זית בפיה.

ארבעה פרשיות הבאות הם פרשיותיו של יוסף שלקח פרשיות כפולות משל כל האביו, אבל התחלתו וישב יעקב ואלה תולדות יעקב, ולא סיפק לספר תולדות יעקב עד שבא רוגזו של יוסף, בסדר המקרא כמו שהוא במציאות שהמדרש מתאר. אם כן צריכים לבקש לעמוד על רגע זה שבו סיפורו של יוסף עומד על סיפורו של יעקב והוא מגלה שיש בו ישיבה פנימית וסביבו רוגז. ‘רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה”. רבי חייא פותח בענין יצר טוב ויצר הרע שכבר הוזכר בפרשה הקודמת. כמה מקטרגים יש לבני אדם מרגע שהם נולדים, מיד לפתח חטאת רובץ של יצר הרע. וכמה גרוע זה אפילו משאר בעלי חיים שהרי תינוק אנושי אינו יודע אפילו לשמור על עצמו מפני האש. היינו הגדרת היצר הרע שנולד איתו הוא הטבע התינוקי שאינו יודע לדאוג אפילו לעצמו, לא שיצר הרע הוא רוע מטאפיזי. ולכן כתיב מלך זקן וכסיל אשר לא ידע להזהר, לא ידע להזהר אפילו על עצמו, היצר הרע פירושו חוסר המחשבה שאינו יודע לדאוג אפילו לאינטרסים של עצמו. היצר הרע הוא רשע ערום שמשתמש בטכסיס של צדיק הראשון בריבו. לפי שזה טבע אנושי לקבל את מה שהוא שומע תחילה. והטבע הזה הוא עצמו מהות היצר הרע. ולכן דיין ששומע לטענות שלא בפני בעל דין הוא ממש עושה את היצר הרע השורשי שהוא עבודה זרה. כי אין היצר הרע אלא הקבלה של דעות מבלי לחשוב עליהם פעמים, ‘בא רעהו וחקרו’. אבל אי אפשר שיקדים יצר הרע ליצר הטוב, שכך הוא עצם מהותו של יצר הטוב שהוא חשיבה, היינו הוא עצמו ההגדרה של לא לקבל מה שנאמר לו בראשונה אלא לחשוב אולי אינו נכון. הרבה פעמים אנשים שחושבים שיכולים להקדים יצר הטוב דהיינו לחקור נושא מתחילתו מבלי דעה קדומה נתקעים בקבלת הרעיון הראשון שעולה בליבם ומדמיינים שזהו הדעה שאין לו דעה קדומה. אבל יצר טוב האמיתי בהכרח הוא תמיד השני כי הוא חייב להיות זה שאינו מקבל שהכרחי כמו הדעה הקדומה. הטוב הוא תמיד בא רעהו וחקרו, שיודע שיש לו דעה קדומה והוא מתגבר עליו ומברר כל פעם יותר. אם מצדו של העולם נראה יעקב אבינו צדיק, וגם הוא חושב עצמו כך, אין זה אומר שהוא כולו טוב ואחרים עושים לו רע. לא כתיב רבות רעות ‘ל’צדיק. אלא רבות רעות צדיק. הצדיק אינו זה שנולד מבלי יצר הרע אלא זה שהתגבר על הכי הרבה יצרים רעים, רבות רעות צדיק. גם אם הצדיק עצמו לא נכון לו להציג לפני פרעה מעט ורעים היו חייו, כשהוא יושב כלפי עצמו זהו האמת ולא מצד חיזוק אלא שזה הגדרת הצדיק. וישב יעקב. יעקב יודע להתיישב בישיבה במקום הזה של לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי. כי אחד ההגדרות של מלך זקן וכסיל שהוא נוח לאדם מאד. אפילו הדברים שאדם יודע שהוא מזיק לעצמו קשה לו להתגבר עליהם מאחר והורגל בהם ואפילו כל סדר העבודה שלו מבוססת על התמודדותת עם אותם דברים. מי שמגיע להיות צדיק הוא שאינו מפחד מהשאלה מה יהיה כשיפסיק להיות לו יצר הרע זה מה יעשה אז עם החיים שלו, הוא אינו מפחד לעשות דברים חדשים בחייו כי זה כל האדם, ולכן הוא מכיר יותר יצרי הרע מכולם כי הוא לא פחד להשליך את הקטנים ואז מגיע ליצרים יותר גדולים עד סוף ימיו.

גדר מלאך שליח, מילת מלאך תמיד נסמך מלאך של, מלאך של אדם או של ה’. שליח פירושו דבר שמצד אחד אינו העצם ומצד שני הוא עושה שליחותו שליחו של אדם כמותו. כי מלאכיו יצוה לך – יצר טוב ויצר הרע. יצר הרע משנולד לפתח חטאת רובץ, הבא לטמא פותחין לו. יצר טוב משבא לטהר, דהיינו מבן י”ג, דהיינו מסייעין אותו. גדר יצר הטוב שצריך התגברות ואינו מה שנולד איתו. חונה מלאך ה’ סביב ליראיו מול כי מלאכיו יצוה לך. מלאך ה’ הוא השכינה ואילו מלאכיו יצוה לך שאר מלאכים. מלאכים הם הרגלים או מחשבות שאינם העצם אבל הם עוזרים לו כשיוצא לדרך ואינו בטוח בעצמו. כל מידה או הרגל הוא מלאך של הנפש. שזה מקביל להיותו מלאך של ה’. ויותר יעקב לבדו – קטנתי מכל החסדים. שלא נשאר לו מכל המלאכים והמידות שלו, אבל אז נשאר מלאך השם. שהוא עצם התפלה. לכל המלאכים יש תפקיד, זה לחסד זה לגבורה זה לרפואה וכדומה. תפקיד השכינה הוא הבאת אלוהות בעולם. ולכן הכל נכלל בה אבל לית לה מגרמה כלום והיא מאוחדת בה’ יותר מכל המידות. היינו מלאך ה’. בואי כלה ימין, יצר טוב. בואי כלה שמאל, יצר רע. בואי כלה שבת מלכתא בלחש תמן קאתי מלכא.   לזכות תמיכת התורה או להקדיש שיעור או מאמר https://cash.app/$yitzchoklowy https://www.paypal.com/paypalme2/iyunlemachshava quickpay/zelle: [email protected]

פתיחת הפסוק בחכמה להאיר באור החכמה שהוא אור הטעמים, על ידי פסוק מנביאים וכתובים שהם פירוש טעמי תורה שכל הנביאים קיבלו נבואתם מסיני וכל דברי נביאים רמוזים בתורה, ועל ידי שמוצאים את הפסוק המקביל בנ”ך בדרך הטעם אפשר לפתוח גם את האור שגנז משה בפסוקי התורה. פסוק ויצא יעקב מיותר, דהיינו הוא פסוק סיכומי, אבל הסיכום עצמו יש בו טעם שאינו דומה סיכומי תורה להרחבת פרטיהם, הסיכום מראה את כללות חוקי הענין שאינם נראים בפרטים. כשם שיש חוקי תורה יש חוקי שמים וארץ, והמכיר את דרכם לא ייכשל בדרכו. שורש החוקיות של שמים וארץ הוא וזרח השמש ובא השמש, וזה הפסוק פתח בו רבי חייא ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. קהלת מלמד שהתנועה אינה יציאה באמת אלא היא חוזרת לאותו שורש, אל מקומו שואף זורח הוא שם. וזה העומק שגם אחר שנראה שכבר יצא לחרן הרי הוא פוגע במקום, אל מקומו שואף, וישכב במקום ההוא. מחלוקת רבי חייא ורבי שמעון אם וילך חרנה מרמז להליכת קוב”ה אל השכינה, או אדרבה הליכתו אל הקליפות. הוא אותו דואליות שיש בשקיעת השמש אל זריחתה באותו מקום. השמש יש לה גם תנועה לצדדים שהם הולך אל דרום וסובב אל צפון, הוא אהבה ויראה הכוללים כל שאר המידות, או חיבוק שהוא הדרך העיקרי אל היחוד. והם שני פירושי הילד בפסוק ויצא, הדא הוא דכתיב על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. והדא הוא דכתיב ויצא מבת ציון כל הדרה. תקוותנו שהיציאה מכל הדרה תביא אותנו לפגוע במקום, לעומק של תפלה וקביעת מקומו של עולם שהוא ודבק באשתו.

תולדות יצחק הם שתיים, לעומת תולדות אברהם שהם ריבוי הנובע מאחד. אסתכל באורייתא וברא עלמא בכל פרט ופרט ולא בכללות בלבד. התורה של בריאת האדם הוא התורה הפרטית שאדם יש לו ריבוי פרטים, והוא התשובה שמתחילה מן הפרט ומחזירה אל התכלית מצידו. שלשה מדרגות: אין משמעות, משמעות כללית, משמעות רדיקלית בכל פרט. צריך טעם לקום בבוקר כמו שצריך טעם לברוא את כל העולם כולו. גם טקסטים של חכמים בשר ודם יש להם רבדים רבים של משמעות כל שכן התורה שהוא מא”ס. לזכות תמיכת התורה או להקדיש שיעור או מאמר https://cash.app/$yitzchoklowy https://www.paypal.com/paypalme2/iyunlemachshava quickpay/zelle: [email protected]

  השיעור היום נתנדב לכבוד שרה אמנו ע”ה לספוד לשרה ולבכותה מיתת שרה הוא המיתה הראשונה שיש ממנה סיפור בתורה. אחד המיתות היחידות של אשה שיש ממנה סיפור בתורה. והאשה היחידה בתורה שנאמר עליה כלשון “ויהיו חיי”. ההבדל בין מי שחייו ‘אינם’, למי שחייו ‘הם’, נעוץ באדם הראשון. אשר לפני החטא ‘היה’. ואילו לאחר החטא ‘לא היה’. האשמה העיקרית בגזירת מיתה זו הוא חוה, ולפיכך היה צריך לשרה שתחיה שוב. בשעת ערות, פעולה, גבריות, קשה לזהות אם האדם ‘חי’ ו’הווה’, מאחר ויש לו הרבה ‘פעולות’ שהם הנגלות ומכסות על זה. בשעת שינה, מיתה, שבת, זמני הפסיביות, אז ניכר אם האדם חי. יונה הנביא ברח מן הארץ, מקום השכינה בהתגלות, אל הים. אבל הים שהוא השכינה עצמה בבחינת התגלות הנביאים סערה עליו, עד שהוטל שוב לתוכו ואז עמדה מזעפה. האדם ההולך לישון מטיל את עצמו אל הים, שרה, השכינה, כמו יונה הנביא, ונידון שם, ומכח תפקידו ליום העתידי הוא נשלח שוב לארץ כיונה למעי הדגה ולנינוה. הרשעים ימי שנותינו בהם שבעים שנה, וכאשר נגמר רהבם עמל ואון. הצדיקים ‘ויהיו חיי שרה’, חייהם אינם נגמרים אלא הווים תמיד. לזכות תמיכת התורה או להקדיש שיעור או מאמר https://cash.app/$yitzchoklowy https://www.paypal.com/paypalme2/iyunlemachshava quickpay/zelle: [email protected]

זכות לימוד הזוהר השבוע נתנדב על ידי ידידינו הנגיד החסיד שליט”א להצלחת ראש ישיבת שפת אמת הגאון ר’ שאול אלתר שליט”א יהא רעווא שזכות התורה וזכות רשב”י יהיו בעזרו ויעלה מעלה מעלה אברהם אבינו הוא ראשון שנאמר לו וירא, פעמיים בפרשת לך לך וכאן בפעם השלישית. שהוא חידוש על האמירה לאדם ולנח. התחדשות אינו בשאלת יש ואין אלא בשאלת העלמה וגילוי. כמו התחדשות העולם ביום השלישי נוצר כח הצמים אבל כאשר בא אדם אז הניצנים “נראו” בארץ. התחדשות זו הוא תת האדמה את כחה, שאינה דוממת נמצאת בלבד אלא מגדת משהו, לא מילים בלבד אלא גם קול, מנגנת ומזמרת – “עת הזמיר הגיע“. הטבע תמיד נותן יותר מדי שלא מאפשר אוויר לנשום ולראות את הדברים, לכן צריך גם לזמור את הכרם, ולכרות את הערלה, ועל ידי זה נגלה הקול. דיבור הוא מציאות הדבר, קול הוא הכרת הדובר, כמו טביעות עינא דקלא, וכמו ראיה, ויש עוד מדרגה נוספת עליהם שהוא ההעלמה עצמה “והוא“, והכל נפגש פתח האהל, בפי האדמה, כחם היום במידת האהבה ובתשוקת הייחוד. לזכות תמיכת התורה או להקדיש שיעור או מאמר https://cash.app/$yitzchoklowy https://www.paypal.com/paypalme2/iyunlemachshava quickpay/zelle: [email protected]

להתחלת אברהם שורש נעלם בסוף פרשת נח, כמו שלנח שרש נסתר בסוף פרשת בראשית, ויש להבין היחס בין הנעלם לגלוי. הוא גם השאלה מה עשה אברהם שבו בחר. ולמה נאמר לך לך אם כבר יצאו ללכת ארצה כנען. שני דרכים בהבנת האמירה: שאברהם התגבר ועשה מה ששאר העולם לא זכו בפלא והטענה עליהם. או שהאלוהות גלויה בכל העולם ופלא עליהם שלא ראו זאת. אבירי לב לפיכך הם רחוקים מצדקה, לא לפי שלא שמעו מצדקה אלא לפי שהקשו את לבם, והצדקה מלאה כל העולם. כל מה שיש לעשות הוא הבא לטהר, ואז מסייעים אותו. אברהם אהבת צדק, רצה ללכת כנען ולא הגיע. אז נאמר לו מאמר מפורש לך לך וסייעו אותו. זמן חצות שבו משתעשע הקב”ה בצדיקים, לא שהוא מעורר אותם בפלא אלא שמעורר את הכל בניצוץ הגבורה הנכנס לתרנגול, אלא שאין שם על לב והצדיק הבא לטהר מעוררים אותו. ההולך לישון או הישן בהבלי הזמן יאמר בידך אפקיד רוחי, לכשיבוא המאמר תעורר אותי. אנא תמכו בהמשכת השיעורים https://cash.app/$yitzchoklowy paypal.me/iyunlemachshava

אלה תולדות נח – נח שם פרטי לעומת אדם שהוא שם המין, ויש לו סיפור שעליו עומד העולם. ועמך כולם צדיקים שיכולים לרשת ארץ דהיינו לבסס עולם לפי צדקותם, והיינו אם לא בריתי שיש להם ברית, ואינו יכול להיות התורה שאינו שווה לכל נפש. כניסת נח אל התיבה הוא כמו כניסת הנהר מן הגן אל העדן, והוא הקמת הברית ואז ביאתו אל התיבה. ומשם נפצו כל הארץ כמו משם יפרד והיה לארבעה ראשים. דברי תורה קיימים הם שיש להם ברית וחיים בגוף באהבה, ומידות התיבה מראים בגימטריא את היחוד. מפעלות אלהים שיש לו שמות בארץ ונקרא שמו נח זה ינחמנו זה הויה קוינו לו. אנא תמכו בהמשכת השיעורים https://cash.app/$yitzchoklowy paypal.me/iyunlemachshava

כח מעשה בראשית למעלה מהשגת אנוש ובתורת חסד ניתן לנו הכל מבלי שומרי פתח מפחידים אלא בשומרים מחייכים שהם הלבושים שבהם היא מובנת לכל אחד לפי דרגתו. תיאור התחלת המצאת מילת בראשית שהוא ספירת החכמה מחקיקת החקיקה בטהירו עילאה ועד להופעת נקודה אחת של החכמה. אנא תמכו בהמשכת השיעורים https://cash.app/$yitzchoklowy paypal.me/iyunlemachshava

זוהר מלוקט מכמה מקומות קשר שמיני עצרת ושמחת תורה רבדים במשל המלך ואורחיו ובנו – הבן דיעבד ושכל האורחים הם לכתחילה שלא יבואו בשעת שמחתם. ביאור הנמשל בעבודה מי הם כל אושפיזין ומי הוא שמחת היום לבדו. ביאור הנמשל בתורה עצמה    

אור פנימי ואור מקיף של סוכה ולולב. כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, בכל היצורים אפשר לקרוא שמו. עיקר שמו באדם שנברא בצלם, וענין צלם ודמות זכר ונקבה. ענין אדם שיש לו צלם וצל, שאינו תמונה אלא אדם חי. יציאה מהדין עם חותם המלך ארבעת המינים כמו תפילין כי שם הויה נקרא עליך צורת גוף האדם העליון והתחתון. אנא תמכו בהמשכת השיעורים https://cash.app/$yitzchoklowy paypal.me/iyunlemachshava

לימוד הזוהר לדעת הדברים בשורשם ולא כעמי הארצים המתנות בזכות משה אהרן ומרים כלומר יש להם עבודה פנימית שעל ידי זה שורה חזרת כל שלשת המתנות בזכות משה שהוא הדעת הפנימית לתפארת הכולל חסד אהרן וגבורה מרים מי שיש לו דעת יכול להחזיר כל מיני בחינות על ידי התורה הכוללת הכל ענין החסד דאזיל עם כולהו יומין שאהבה אינה מתגשמת לרע כמו היראה סיום הענין שהופסק בהקלטה: ולכן על ידי העבודה של אהבה כאברהם ואהרן שורים ענני הכבוד, וזה שמסיים הזוהר שצריך לתת חלק לעניים שזהו חלק השכינה בראש ומי שאינו נותן חלק זה וודאי לא שורים עליו ענני הכבוד. אנא תמכו בהמשכת השיעורים https://cash.app/$yitzchoklowy http://paypal.me/iyunlemachshava

קריאת מיתת משה בטעמים של פרשת אני ישנה וליבי ער.. קול דודי דופק.. פתחתי אני לדודי.. ודודי חמק עבר.. ביקשתוהו ולא מצאתיהו.. ולא קם נביא בישראל כמשה בניגון ביקשתוהו ולא מצאתיהו אדרא זוטא של רשב”י כמו שירת האזינו לדבר בשפת התורה – ויקרא להם שמות כשמות אשר קרא להם אביו שירת האזינו מפרשת את הסוד בשפה גלויה שאין לטעות בו   אנא תמכו בהמשכת השיעורים https://cash.app/$yitzchoklowy paypal.me/iyunlemachshava

הדרמה הגדולה של מיתת משה והעברת הכל ליהושע ביאור ענני הכבוד בזכות אהרן – הכרת יומם יצוה ה’ חסדו ביאור המן בזכות משה וגדר תורת משה מן השמים מול תורת יהושע ולחם מן הארץ יש נספה בלא משפט אין החמה שוקעת אלא להאיר ללבנה.

שנה טובה לכל החברים לכל השומעים וקוראים, משתתפי השיעורים, הקוראים והשומעים השקטים והמגיבים. ככלות שנה שלימה שבה למדנו ולימדנו, התפללנו ושוחחנו, עלינו לתת שבח והודיה על כל השעות הרבות שבה עסקנו בדברי תורה ושבת רעים בחבורה, ועל כל השעות שבהם עסקנו בשיח חברים גם בריחוק מקום וזמן ועל ידי דרכי התקשורת השונים. רבים מאתנו מכירים זה את זה ולומדים ביחד בעיקר על ידי דרכי התקשורת החדשים, פעמים רבות מורגש בזה חוסר בחיות המפגש ‘פנים אל פנים’, ואהבת חברים הנולדת מן הלימוד בחבורה. ואע”פ שאין לנו להתלונן על חידושים הללו יש לנו לחפש את דרכי ההתכוונות להכניס בהם את אור ההתקשרות וחיות האהבה כאיש אחד בלב אחד. על כן הננו מתכוונים בזאת לקבל עלינו מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ואנחנו מכוונים את דיבורנו, כתיבתנו, הקלטותינו, אימיילינו ווואצאפנו, איש לקראת רעהו, ואנו מגלים דעתנו בכל מעשים אלה שאנחנו מתכוונים בהם כאילו דברינו בהם פנים אל פנים, באהבה וחיבה ורעות, ואנחנו מקשיבים לקול ההקשבה זה אל זה. והרי זו הזמנה פתוחה לכל השומע או המקשיב או הקורא ולא מצא די ידו להודיע ולהתוודע, שהדלת פתוחה והנני רוצה להכירכם באופן אישי ואפשר לפנות אלי בכל דרכי התקשורת. אפילו פעולה פשוטה של לענות כאן שנה טובה כבר תיצור קשר פנימי שנדע לאהוב זה את זה ולהתפלל זה על זה בימי התפלה המתרגשים עלינו, גם אנכי חלילה לי מחדול להתפלל בעדכם ולישא בעדכם רנה ותפלה.

חידוש פרשת נצבים שיש ברית פרטית לכל איש ואשה ולא כללית בלבד. הבדלה לטובה מעולה מהבדלה לרעה ומביאה שורש טוב. בראש השנה באי עולם עוברים לפניו כבני מרון באופן פרטי. שוש אשיש בה’ לשון יחיד הנה מלכך יבוא לך ולא שמחת הסובבים

פרשת כי תבוא הברית שמקשר היום לעשותם עם מחר לקבל שכרם. מצוות ביכורים הודאה ומצוות וידוי מעשרות הבטחת השכר על המצוות. קומי אורי כי כבר בא אורך ואל תישן השופר באלול לא להזכיר לתשובה אלא לעורר משינה לחיים.

נבואות נחמה אינם נבואות על הגאולה אלא על נחמת הלב, בין קודם הגאולה ובין לאחריה. עיקר התשובה בינה ליבא ולכן היא מוחלת עון כיון שהיא עמוקה מהם. תשובת ברוריה למין שאין אנו רוצים ילדים כמותו, זה שהיא עקרה היא לפי שהיא מעולם נעלם ומחכה לילדים מאותו עולם. אין כל הימים ימי תשובה כי התשובה ענין נעלה וגבוה ואי אפשר שתהיה בכל הימים. תלמיד חכם שמא עשה תשובה מנקודת המבט התחתון אבל בגלל שכולו בעולם הבינה וודאי עשה תשובה.

כל מה שאנחנו זקוקים אליו הוא נחמה: אנכי אנכי. כלל פרשת שופטים: דיני המשפט עצמם. וכללם הוי מתונים בדין מתינות בדין על עצמך שמגלה עומק נוסף לשטחיות. מתינות בזמן ומתינות מהותית שמשאיר מקום למציאות ה’ בין האדם לבין מעשיו. מתינות ומקום לפני המעשה ומתינות ומקום לאחר המעשה – הולך לפניכם ה’ ומאספכם אלהי ישראל.

ענין הלומד לשמה שהוא הלומד בצורה רלבנטית שממילא כל מקום שלומד בו רלבנטי לאותו סוגיה שלו. ועוד שהוא דבוק בצורה סגורה באותו נושא הנוגע לו ולכן בכל מקום שיסתכל נשאר דבוק בו. הגבלת מקום העבודה בפרשת ראה והקושי בזה שהרי השם בכל מקום ונאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי וגו’. העולם הוא גבול ועבודת ה’ מוציאה מהגבול, בשני רמות. האחד שה’ אינו בגדר גבול כלל ואין זה משנה כלל. וזה ייחודא עילאה. השני שהוא נמצא בתוך כל הגבולים דווקא. ולכן לא צריך לצאת מהגבול כלל כדי למצוא אותו וזה יחודא עילאה שהוא יותר עמוק כי אינו מכיר בהבחנה בין גבול לבלי גבול. מצוות הגבול והרחבת הגבול שגם בתוך הגבול הוא נמצא. ענין התשובה שהוא נחמה לחוטאים ולא לומר שאין החטא משנה כלל בלבד. ענין אהבת ישראל לגוף ולא לנשמה בלבד.

דרשת משה בפרשת עקב מול דרשתו בפרשת דברים – פרשת דברים מצדיקה ומחזקת את המעבר מדור המדבר לדור באי הארץ. פרשת עקב מייסרת את יושבי הארץ שלא ישכחו את ה’ מתוך עושרם, ולפיכך מדברת דווקא כמו איומי המרגלים. ותאמר ציון עזבני ה’ מול נחמו הוא כמו השלב השני הזה שבו צריך להיזכר זיכרון הוא כניסה למסתרים ולכן אין מעשה עגל שבגילוי ‘אלה’ נזכר אלא אנכי שהוא מדרגה פנימית התשובה הוא לשכוח את החטא לא להיזכר בה.

איכה ישבה בדד מכניסה אותנו אל פנימיות עומק הלב הנקרא מסתרים, שאין חבריה מבינים אותה, וריווח הכניסה אל אותו מקום הוא הנחמה, ככתוב שמחנו כימות עניתנו, שיהא עומק השמחה כמו עומק הכאב, והוספת כפליים על הפסד הגניבה ועל הגניבה עצמה שהוא הכניסה אל המסתרים, ושם כמוס עמדי חתום באוצרותי לליבי גליתי לאברי לא גיליתי סודות המנחמים ומוסיפים בתורה שתחייה את המתים.

אלה הדברים הוא נגיעת הכל אל עולם הדבר שבו הוא נעשה ממשי בפני האדם ונעשה מסיפורים תוכחות נוראות מעצמו של משה אל עצמות הנפש. ביאור רגע היות הדבר לאהבה ויראה אמיתיים שהוא הרגע של אלה הדברים. וענין אבלות החורבן על פי סידור הרב שאין שכיח התעוררות יראה מאליו כמו התעוררות האהבה כי היראה הוא יותר בגלות. שלא לפחד ממידת היראה, להתפעל ולהתעורר ממנו בהופעתו בחיינו ובצרות ההיסטוריה, ומכך אפשר להעלות אל מידת יראה עליונה בראש השנה.

הנדרים הם התורה במקום הפרטי שאין התורה הכללית מגעת אליו על האדם לקדש את דברי עצמו כלפי עצמו כשם שהוא מקדש את דברי התורה הכלליים כלפי הכלל. השכינה היא דבר ה’, כאשר היא נישאת לשוא הרי זה גלות השכינה, וחורבנה ממש כאשר היא משומשת בפי כל הרשעים לטובתם.

דגמים שונים של פעולת משה במצבי ספק: שאלה מה’, חטא, ופנחס. ‘עד שאתם מידיינים כבר נעשה אדם’ – סגולת המעשה להוציא מן הקפאון. דרישת שלום מן השמים לפנחס, הכרה במציאותו בנחת. אחרי המעשה יותר קל לדעת אם היה טוב. בחינה מתמשכת של בחירות יותר ארוכות.

כשיש לאדם כח בפה הוא אינו מדבר מה שמי שאין לו כח מצפה ממנו מאחר ודיבורו אכן פועל בעולם המעשה הוא צריך להתחשב עם מגבלות עולם המעשה ואינו יכול לבקר מבחוץ. ולאידך כח הפה המשיחי שיכול לדבר על שלימות שאינה בעולם המעשה ולנצח בה את הידיים מאחר והוא מדבר מעולם שיתקיים בשלימות.

על החסרונות של עולם המעשה כשהוא מנותק מן המחשבה גזירת המוות שאין הטוב המוסרי והטוב הגשמי אותו דבר הכסיל בחושך הולך והחכם אינו הולך חטא מי מריבה שעשה משה מעשה טרם הדיבור

משה לא ענה לטענות קרח שאי אפשר לאדם לומר שמגיע לו שררה אלא אם יש לו בסוף יודעים שהוא משמים המשיח לא ידעו אם הוא המשיח באמת עד אחרי הכל. היכולת להגיע למשיח תלוי בהכרה שאין אנו יודעים אפילו סימני הגאולה כי הגאולה הוא תמיד משהו אחר משני צדדי המחלוקת אם בריאה יברא השם מציאות המעשה שהוא הנבחר מכרעת מה שאי אפשר להכריע בדעת

סגולת העשיה בפועל ממש שהוא אור הגנוז, ויהי כן. העשיה הפשוטה הכוללת את המורכבות למקום אחד אל מול פני המנורה העלה נרותיה. העשיה הכוללת בתוכה את כל החכמה כאשר צוה השם את משה.

התורה ניתנה באש מפי הגבורה שהוא לא יראני אדם וחי הרחמים הוא שידבר השם את האדם וחי.

פרשת במדבר: רשימת הקרדיטים של התורה, לשמוח גם בקרדיט של חבריך. חג השבועות: בעינן לכם אפילו לתלמידי חכמים, שאין עבודתם בקציר אלא בתורה. סוד מתן תורה: להרגיש שהחכמה נתונה לך מן השמים.

עצמות הפסוק הקודמת לפרד”ס. בחקותי הוא חידוש נפרד, ואין שכר ועונש פשט של כל התורה. ‘אם’ של בחקותי הוא תנאי בתורה עצמה איזה חלק ממנה יתקיים, לפי מעשי בני אדם, וזהו הברית. עליונים ששו ותחתונים עלזו בהיגלות הסימטריה והייחוד שווה בשווה בין תחתונים ועליונים. לימוד התורה באופן שמגלה את זה הוא ביטול מ”ט קללות בעמל התורה והקשבה למדרש חכמים. מ”ט קללות הם ספירת עמ”ר בגימטריא קרי ושער הנ’ הוא זכירת הברית. כמו ברית הקשת המראה שגם הגשם שאחרי המבול אינו במקרה אלא בברית, כך זכירת הברית מגלה שאף בארץ אויבים לא הפר בריתו.